כשהאדמה רעדה לי מתחת לרגליים ולמדתי לשחרר

כשהאדמה רעדה לי מתחת לרגליים ולמדתי לשחרר

כשהייתי בת 12 אבא שלי נשלח לשגרירות ישראל בקיטו, אקוודור. עד אז הייתי ילדה רגילה ירושלים, לא ענייה ולא עשירה, מרב מהשכונה… לא היה לי מושג אפילו איפה זה אקוודור על הגלובוס.

נחתנו בארץ עולם שלישי. הייתי בשוק. מצד אחד עוני שאי אפשר להסביר  – אנשים שחיים ברחוב על ערימות של זבל. מהצד השני – דיפלומטים שחיים בפאר שלא הכרתי.

גרנו בדירה מפוארת בקומה תשיעית של מה שנחשב פעם גורד שחקים, עם שומר בכניסה, מיליון ערוצים בטלוויזיה, מכונית פאר, עוזרת שהגיעה אלינו יום יום מהבוקר עד אחה"צ כשהיא מבשלת ומנקה אחרינו (ואמא שלי הולכת אחריה ואומרת לנו: "אל תתרגלו! אל תתרגלו!").

"גורד השחקים" שלנו היה ברחוב שהתנשא מעל העיר, על הר. מצד אחד שלו נשקפה קיטו ומהצד השני עמק ירוק מהמם. בחדר שלי היה חלון ענקי שפנה אל העמק הזה. בבוקר העננים עוד היו מתחת לחלון שלי וכיסו את העמק. מעל העננים, בימים הטובים, הציצו אלי שלושה הרי געש מושלגים. כשהעננים עלו נגלה עמק ירוק בין הרים מיוערים, ובליבו כנסייה (זו שבתמונה). לא האמנתי שלי יש כרטיסים שורה ראשונה למופע המרהיב הזה.

באחד הערבים אכלנו ארוחת ערב משפחתית ואירחנו חבר. פתאום הבית התחיל לרעוד, רעידה מאד מורגשת ומבהילה. לא ידענו מה לעשות. אמא שלי הורתה לנו לשכב על הרצפה. כשהרעידה חלפה, ירדנו למטה ללובי, צחקקנו עם השכנים שאמרו לנו, דרך אגב, שבמקרה של רעידת אדמה צריך לשבת מתחת למשקוף. נפרדנו מכולם וחזרנו לשולחן האוכל. חוויה.

סיימנו את הארוחה, אבא שלי ירד להקפיץ את החבר הביתה, אחי כבר ישן ואמא שלי עוד סידרה את השולחן. אני שכבתי במיטה, ערה, ולכן אני הרגשתי בזה ראשונה. מיד הבנתי שהפעם זה שונה לגמרי. הבית לא רעד, אלא התחיל לקפוץ בפראות. צעקתי לאמא שלי, שרצה לחדר של אחי ומצאה את עצמה רודפת בכל החדר אחרי מיטת העץ הכבדה שלו.

אני התיישבתי מתחת למשקוף של החדר שלי. החשמל כבה. אני זוכרת שהבית רעד כמו מכונת כביסה בסחיטה, אבל הדבר שהכי זכור לי היה הרעש – רעש של אדמה, חזק, כמו שאגה. אני זוכרת שחוץ מהשאגה הזו שמעתי שמונה קומות מתחתיי דברים מתנפצים. מוזר, אבל אני לא זוכרת צעקות, כאילו לא היה בזה טעם מול השאגה האדירה הזו של האדמה. שידת העץ הכבדה שלי התרסקה לצידי. בגיל 12 הבנתי כמה אני קטנה וחסרת משמעות. רציתי לרוץ לאמא שלי שישבה עם אחי מתחת למשקוף החדר שלו, כשבינינו מפריד מסדרון ארוך, אבל אמא שלי צעקה לי לא לזוז, שלא יפול עלי משהו בדרך. כילדה הייתי בטוחה שאם הבית יקרוס אני אפול לצד של העמק ואמא שלי ואחי לצד של העיר.

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

באותו זמן, אבא שלי והחבר נכנסו לאוטו, שהתחיל לזוז עוד לפני שהם הניעו אותו. הם יצאו מהאוטו ואבא שלי הביט בבית שרקד לו מול העיניים והיה בטוח שאיבד אשה ושני ילדים. הוא סיפר שבשמיים הופיע מן ברק טורקיז וגל מהבריכה של הבניין השכן עף עליהם.

אחרי הרעידה הגדולה ירדנו למטה ונפגשנו עם אבא שלי בערך בקומה חמש. המדרגות היו מכוסות טיח ושברים, אף אחד מהשכנים כבר לא צחק. במשך חודש ישנו על מזרנים בשגרירות. שני בניינים ברחוב שלנו קרסו. באותה רעידה (7.1 בסולם ריכטר) 1000 איש נהרגו ו 4000 נעדרו. סיפרו שהאדמה נפערה ובלעה שני אוטובוסים. הקו הראשי של אספקת הנפט נפגע ובמשך חודשים היה מחסור בדלק. בימים זוגיים היה מותר רק למכוניות עם מספרים זוגיים לנסוע ובימים אי זוגיים להפך.

ההשפעה עלי הייתה ברורה. הבנתי שאפילו על האדמה שמתחת לרגליים אי אפשר לסמוך. הייתי בכוננות מתמדת: מדי ערב לבשתי פיג'מה ייצוגית, כדי לא להתפדח מהשכנים, ולצד המיטה סידרתי נעליים, מעיל ומפתח בהיכון. לא הצלחתי להירדם, במיוחד בלילות שההורים שלי יצאו מהבית. תכננתי איך אני מצליחה לתפוס את המיטה של אחי כדי להושיב אותו מתחת למשקוף. איך אני מוצאת אותו בין ההריסות. הייתי חולמת שיש רעידת אדמה, הלב שלי היה פועם במרץ ואז הייתי מתעוררת ובורחת החוצה, עם נעליים והכל. אבא שלי היה מחזיר אותי למיטה.

גם כשחזרנו לארץ, אחרי 3 שנים, המשכתי לפחד מרעידות אדמה. אי אפשר היה לנדנד לי את הכיסא בכיתה. הייתי מרגישה רעידות וקופצת. בכל חדר חיפשתי סימן, משהו תלוי, שאוכל לבדוק אם רעידת האדמה היא רק בראש שלי או באמת.

ולמרות זאת, אחרי שסיימתי צבא, חזרתי לקיטו. פחדתי מאד לחזור לשם, אבל החלון שלי עם העמק והרי הגעש המושלגים עשה לי חור בלב מרב געגועים.

לחדר עצמו לא הגעתי, אבל עליתי לשכנים וראיתי אותו, את העמק שלי. הוא נראה פתאום יותר קטן ופחות ירוק. כביש מהיר חצה אותו.

באותו יום, בערב, התגשם הסיוט הכי גדול שלי, הייתה רעידת אדמה בקיטו. לא משהו רציני, אבל בהחלט מורגש. הבנתי שהרעידה הזו היא עבורי, שהאדמה ההיא ששמעתי שואגת זיהתה שחזרתי, כמו איזה סרט אימה. אבל להפתעתי, קרה הדבר הכי לא צפוי: הרעידה הקטנה הזו שחררה אותי סופית מהטראומה. מאז אני לא חולמת בלילה, לא מתעוררת בבעתה, לא מחפשת סימנים בחדר לרעידת אדמה. אני חושבת שמה שקרה הוא שסוף סוף הבנתי שפשוט אין לי שום דרך לשלוט בזה, או בכל דבר, וזה שחרר אותי.

אני לא אדם נטול חרדות או דאגות, ממש לא. אבל ברגעים הקשים, שבהם אני באמת נלחצת, אני מזכירה לעצמי את הרגע שהאדמה נשמטה לי מתחת לרגליים ושאגה. ואז, באופן די מוזר, אני מצליחה להסדיר נשימה ולשחרר.

אני בטוחה שלכל אחד מכם היה רגע בחיים שהאדמה רעדה תחתיו ואני יודעת כמה קשה להרפות, אבל מצד שני ללכת לישון כל יום עם נעלים, זה בטח לא פתרון.

אז אני מאחלת לכולכם שנה טובה, שנה של יציבות, של יצירה, של שחרור

ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לכם על התגובות המרגשות שלכם לבלוג, שתופסות אותי כל פעם מופתעת ושמחה לגלות שיש מישהו בקצה השני של המקלדת, ובעיקר שמחה שהטיפים שלי עוזרים לכם לסדר את המחשבות ולכתוב.

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

2 מחשבות על “כשהאדמה רעדה לי מתחת לרגליים ולמדתי לשחרר

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.