ואם אין לי איזה סיפור אישי סוחט דמעות? חשיבות הסיפור האישי בתסריט (וגם תרגיל מעולה לפסח)

ואם אין לי איזה סיפור אישי סוחט דמעות? חשיבות הסיפור האישי בתסריט (וגם תרגיל מעולה לפסח)

בעיה. גדלתי בבית רגיל, להורים רגילים שמתעקשים לחיות בזוגיות טובה (טפו חמסה). היו תקופות יותר טובות, היו פחות – כמו אצל כולם. אז כשקיבלתי את המייל הזה השבוע זה נגע לליבי:

"הי מרב, הייתי אתמול במפגש יוצרים בתל אביב וכל בכירי התעשייה דיברו על כך שהם מחפשים את הסיפור האישי בתסריט. יש לי את הסדרה שאני עובדת עליה, אבל היא לא עליי וזה לא הסיפור האישי שלי. מה לעשות, לגנוז??"

זה נכון, בכל מקום שאני מגיעה אליו מדברים על חשיבות הסיפור האישי בתסריט. "הצהרת הכוונות"* הפכה לאחד המרכיבים המרכזיים בהגשה של תסריט וככל שאותה הצהרת כוונות אישית יותר, כך הסיכויים עולים.

*"הצהרת כוונות" היא פסקה או שתיים שבה צריך להיות ברור למה דווקא את/ה כותב/ת את התסריט הזה, מה הקשר האישי שלך לתסריט. כאמור, ככל שהיא אישית יותר, טוב יותר.

אז מה, מי שאין לו סיפור אישי סוחט דמעות שיפנה להיי טק?

כלכלית אולי כדאי… אבל האם זה מוריד את סיכויי להיות תסריטאי/ת?

ברור שלא.

כולנו מלאי סיפורים, משברים, הצלחות, צלקות. אנחנו יודעים בדידות מהי, או נטישה, אנחנו מכירים תקווה ואכזבה. אנחנו יודעים מה זו חברות ואהבה, איך מרגישה כובד האחריות, את הטעם התפל של הפשרה. אנחנו נושאים לכל מקום אשמה, חרדות ופחדים. אנחנו רוצים דברים ולא תמיד מצליחים להגיע אליהם אבל כשכן – הסיפוק והגאווה… ואחרי זה שוב, החיפוש אחרי הדבר הבא. וכל זה כשאנחנו יודעים בוודאות רק דבר אחד: שיום אחד זה יגמר.

אם זה לא חומר גלם לתסריט, מה כן?

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

אז איך הופכים את הסיפור לאישי?

  1. כשאומרים "סיפור אישי" הכוונה היא לאו דווקא סיפור אישי שלכם אלא נקודת מבט אישית. משהו שאתם מכירים טוב. אם תסריטאים היו כותבים רק על עצמם זה היה שעמום מחץ. הרעיון הוא למצוא נקודה שאתם מחוברים אליה ברעיון שלכם. מה גרם לכם לרצות לכתוב את זה מלכתחילה?מה מרגש אתכם כשאתם חושבים על התסריט שלכם? ברגע שתהיו מחוברים רגשית, אתם יכולים למצוא כל סיפור בדיוני, ואתם תהיו בסדר גמור.
  2. האישי חייב להיות נוכח ב"תמה" – על מה התסריט שלכם? מה אתם רוצים להגיד בסדרה הזו?
  3. זה חייב להיות אישי. הכי אישי

ועוד טיפ חשוב – לא לגנוז. שום דבר לא גונזים. מקסימום שמים טיפה בצד וחוזרים לזה. בדרך כלל מה שקורה זה שהדברים מסתדרים יחד ומוצאים את המינונים הנכונים.

לאחרונה סיימתי את העונה הראשונה של הסדרה "בובה רוסית". האמת שצפיתי בשני פרקים והתייאשתי ובזכות קבוצת הכותבים המתקדמים שלי, שהפצירו בי לעבור את מחסום פרק 3, המשכתי עד הסוף וגם נהניתי. בעיקר מהדמות הראשית.

בעיקרון זו סדרה על מישהי שנהרגת ביום הולדתה ואז חיה את היום הזה שוב ושוב מחדש. לא רעיון מקורי במיוחד וגם לא נשמעת כמו סדרה עם אופק יותר מידי ארוך טווח, ובכל זאת יש בה משהו.

ברור שהיוצרות/תסריטאיות (איימי שומר, נטשה ליון ולזלי הדלנד) לא עברו כזו חוויה בעצמן (של מוות חוזר ונשנה), אבל מנקודת מבטן ברור שהחיים די מבאסים, שום דבר לא באמת מרגש וכולנו תקועים בלופ של עצמנו.

ועם זאת, הגיבורה המיואשת שלנו, שמתה וחוזרת לחיים שוב ושוב, מגיעה למסקנה שהחיים אמנם זוועה, אבל אם יש לכם מישהו שאוהב אתכם/שאתם אוהבים – זה שווה את המאמץ.

זו התמה ועל זה הסדרה וזו זווית ראייה ספציפית ואישית. כל אחד רואה את העולם קצת אחרת.

והנה לכם תרגיל לפסח– נסו למצוא את התמה של הסדרות שאתם אוהבים, זה גם מאד ממקד, וגם זה יעזור לכם לבחון את התמה שלכם, כי סביר להניח שאתם מתחברים לסדרות שהתמה שלהן מתכתבת עם שלכם.

מוזמנים לכתוב לי אילו תמות מצאתם:)

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.