כל הדרכים מובילות הביתה, או לפחות למקרר… (אפילו ג'ן סנאו, בלי ספוילרים)

כל הדרכים מובילות הביתה, או לפחות למקרר… (אפילו ג'ן סנאו, בלי ספוילרים)

במסגרת איזשהו טירוף סידור המחשב, מצאתי משהו שכתבתי לאתר נענע 10 כשהסדרה שלי, מגדלים באוויר, עלתה לאוויר. ביקשו אז שנכתוב מה זו "חזרה הביתה" מבחינתנו, וזה קטע ממה שכתבתי:  

"… איך שמגיעים לבית של ההורים הולכים ישר למקרר. גם אם אין שם כלום, גם אם לא רעבים, גם אם גדלת על שניצל קפוא ו'סנפרוסט'. ותמיד, תמיד, תמיד, רוצים לישון שם קצת (צורך שגדל במיוחד אחרי שיש ילדים)."

למרות שעברו כמה שנים מאז, זה עדיין נכון. על אף שיש לי כבר מתבגרת משלי, משהו בגישה הישירה למקרר של ההורים או למיטה שפעם הייתה שלי, מרגיש לי שכאן אפשר לחזור להיות טינאייג'רית כעוסה או ילדה שמפחדת בלילה בחושך. בניגוד לשאר היקום, פה זה מותר. כאן מכירים אותי, לטוב ולרע, ואוהבים אותי, גם אם לא תמיד מראים את זה בדרך שאני מצפה שיראו.

חזרה הביתה זו חזרה למי שאני, בלי פילטרים ובלי לנסות להיות "בסדר". קצת נמאס מכל הבסדר הזה. לא תאמינו כמה אנשים כותבים על זה, על "החזרה הביתה", בכל מיני מובנים.

גם דמויות צריכות "לחזור הביתה". רגע, מה? דמויות אמורות לצאת למסע, ללמוד כל מיני דברים בדרך, ובסוף להשתנות, לא?

בסרטים כן, בהחלט. אבל שימו לב לכך שכשהדמויות משתנות הן בדרך כלל חוזרות להיות קצת יותר קרובות למי שהן באמת, מי שהן היו לפני שהחיים וההחלטות והטעויות גרמו להן לסטות מהדרך. 

בסדרות, כמעט בכל פרק יש את העניין הזה של לחזור הביתה. לא בכל פעם הדמויות שלי עושות את "הדבר הנכון", אבל הן כל פעם מתעמתות עם מי שהן באמת, בין אם הן נאמנות לזה או מפנות לזה את גבן. מי אמר ג'ון סנאו ולא קיבל?

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

לא, זה לא אומר שהנושא הזה נדוש או שזה סוף ידוע מראש. יש כל כך הרבה דרכים להתכתב עם "הבית", כל סיפור וכל בית הם לגמרי אחרים. לא רק שזה לא נדוש, זו הסיבה שבגללה אנחנו הולכים לסרט או צופים בסדרה – אנחנו רוצים לחוות חוויה שתאשר לנו את מה שאנחנו מאמינים על עצמנו. זה קצת כמו שאנחנו רוצים לקבל אישור מהבית שבו גדלנו, שאנחנו מי שאנחנו, לטוב ולרע, ושזה בסדר.

יש עוד משהו ב"חזרה הביתה" – בדרך כלל אנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים וזה נותן סוג של ביטחון. כשאני נכנסת לבית של ההורים שלי אני יודעת בדיוק למה אני נכנסת. אני יודעת שישאלו אותי בדיוק את השאלה שהכי לא רציתי שישאלו, אני יודעת שאני אתעצבן ואגיד משהו לא יפה ושאתחרט על זה אחר כך, אבל לפחות כאן, בניגוד לשאר החיים, אני מכירה את גבולות הגזרה.

כתסריטאים, אנחנו ההורים של הדמויות שלנו. אנחנו יודעים איך הן באמת, למה הן מסוגלות, ואנחנו ממש לא נעשה להן את החיים קלים. להיפך. ועם זאת, גם הדמות שלי וגם אני יודעת, שבסוף היום היא תמיד תוכל לחזור הביתה, לפתוח את המקרר, למלמל משהו זועף ולהישפך על הספה.

גם כתיבה היא חזרה הביתה. גם אם מעולם לא התנסיתם ממש בכתיבה, או שפעם כתבתם וזנחתם את זה במשך שנים, הדחף לכתוב לא מגיע משום מקום. פעם מישהו קרא משהו שכתבתם ואהב את זה או התרגש או הסתקרן. אם אתם רוצים לחזור הביתה בכתיבה – תזדרזו. הקבוצה מתמלאת.

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.