התבלין הסודי של הסדרות האהובות עלי

התבלין הסודי של הסדרות האהובות עלי

אחרי התמכרות לסדרה ממש טובה קשה לי ליצור מערכת יחסים חדשה עם סדרה אחרת. יש לי תקופה של "רווקות סדרתית"- אני רואה את הפיילוט מזה או פרק מזאת, לא מתחייבת. לפעמים אני חוזרת לאיזה אקסית מהעבר, סדרה שנטשתי, אבל שעוד נשאר שם איזה ניצוץ שאפשר לנסות להדליק או להתרפק על משהו חמים וטוב, קל ונוסטלגי, כמו פרק של סיינפלד.
בכלל, לא פשוט לי להתחייב. עובדה, ברשימת האהבות הגדולות שלי יש 4-5 סדרות בלבד. מוזר, הרי בשנים האחרונות יש סדרות מדהימות, איכותיות, עם דמויות יוצאות דופן, תסריטים כתובים היטב והעולם פתוח ופורץ אלינו מכל מקום. ובכל זאת, למרות כל העושר הזה, אני לא מצליחה לנהל מערכת יחסים רצינית עם סדרות רבות. אני לא מוכנה להשקיע את האנרגיות בלי לקבל את הדבר האמתי, זה שגורם לסדרה להדיר שינה מעיניי וללוות את מחשבותיי יומם ולילה.

כמובן שכל שאר התנאים (תסריט מצוין, דמויות יוצאות דופן ומורכבות, כתיבה נהדרת) צריכים להתקיים אבל בלי התבלין הסודי, זו לא אהבת אמת. ב"סיינפלד" זו ההבנה שאנחנו יצורים קטנים וקטנוניים עסוקים ברעש התמידי של אפסיות קיומנו המצחיקה. זה הפלירטוט עם המוסר וגבולותיו ב"שובר שורות" ואיך אנחנו מסוגלים להצדיק כמעט כל דבר גועלי שאנחנו עושים, וגם להאמין בזה. זו ההתמודדות עם סופנו הידוע מראש והפחד ממנו ב"עמוק באדמה". זה הרצון להיות כמו כולם, אהובים, מקובלים ולכן להחביא כמה שיותר עמוק את ה"דארק סייד" שלנו, כמו ב"דקסטר", או הפחד שמישהו יבין את התרמית ויחשוף אותנו במערומינו, כמו ב"מד מן", ויש עוד דוגמאות.

כצופה זה לא שאני אומרת לעצמי: "רגע מה הכוונה כאן? אה.. יופי. עמוק. אהבתי." לא, זה יותר כמו קליק של שני אנשים שמביטים זה לעיני זה ורואים אחד את השני באמת. כמו מישהו שמבין אותי מבלי שנאלצתי להסביר. על פי רוב זה לא קורה בצפייה של פרק אחד, או אפילו שניים. לוקחים לי בדרך כלל כארבעה פרקים להתאהב מעל הראש.
גם התסריטאים לא אומרים לעצמם: "הממ.. מזמן לא דיברנו על החרדה מהמוות". המחשבות, השאלות והחרדות הללו הן מה שהביא אותם לכתוב את הסדרות האלה מלכתחילה, לשוב ולגרד אותן כמו פצע פתוח.

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

זהו, לדעתי, התבלין הסודי. הסדרות האהובות עלי נכתבו מתוך הפחדים והתהיות של יוצריהן ומשם הם נוגעות באלו שלי. לדעת מה מניע את הסדרה שלכם באמת, לא רק עלילתית, זה הנכס שלכם, זה הקול שלכם, זו הדרך שלכם היישר לבטן של הצופה. זו לא חייבת להיות איזו סוגיה הרת גורל או דרמתית דווקא, זו יכולה להיות נקודת מבט שלכם על העולם והיא יכולה להיות הומוריסטית או צינית, אבל היא חייבת להיות אמתית וכנה.

כדי למצוא את התבלין הסודי צריך לסגור את הלפטופ ולהסתכל פנימה: למה בחרתי דווקא ברעיון הזה לכתיבה? מה אני מנסה לבדוק דרך הסיפור הזה? מה מקור הריגוש שזה מעלה בי? אילו פחדים זה מציף בי? כשאתם מבינים מהי התשובה, תחגגו עליה. קראו בנושא, דברו עם אנשים ושאלו את דעתם, חשבו על זה לפני השינה וכשאתם מתעוררים בבוקר, עסקו בזה ללא מעצורים. חשבו איך הסיפורים והדמויות שלכם מאתגרים את השקפת עולמכם ואיך השקפת עולמכם מאתגרת את הסיפור והדמויות בחזרה. אל תטיפו, אף אחד לא אוהב הטפות, תתרכזו בסיפור. ככל שהתבלין יהיה בדי.אן.אי שלכם, השאר כבר יקרה מאליו.

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.