ה"ג'נג'ון דה לה פונפון"

ה"ג'נג'ון דה לה פונפון"

הייתי ילדת מפתח טובה ירושלים. אמא עבדה כל היום עד הערב ואבא עבד כל היום, כולל הערב. הצד הקולינרי אלצנו במשפחה מעולם לא היה חזק. ארוחת הצהרים שציפתה לנו כשחזרנו מבית הספר כללה בדרך כלל: שניצל ("מילי") מוכן, אורז ("אנקל בן") כמעט מוכן, וירקות ("סנפרוסט") משתנים (פעם אפונה, פעם גזר ופעם אפונה וגזר), ללא תיבול. את האוכל הייתי מחממת לי ולאחי הקטן בטוסטר (ואחר כך במיקרו, כן אני עתיקה עד כדי כך…) וכדי להתמודד עם כל זה היינו מטביעים את האוכל בחומוס תעשייתי וקטשופ.

הימים הטובים ביותר היו כשאבא שלי עבד בלילה, כי המשמעות של זה הייתה שלפחות חלק מהיום למחרת הוא יהיה בבית. ביום כזה היינו חוזרים הביתה מבית הספר ונכנסים "בשקט בשקט" כדי לא להעיר אותו, אבל תמיד מפילים משהו בדרך. בטעות. ואז הוא היה מתעורר, ומכיוון שהוא היה בבית, הוא היה אחראי על ארוחת הצהריים. אבא שלי היה מושיב אותנו בחגיגיות ומכריז שהיום נאכל "ג'נג'ון דה לה פונפון", מנת הדגל בצרפת. אלה היו דקות מלאות ציפייה וריגוש. צפינו בו בשקיקה כשהוא חתך סלט קטן קטן בזמן שמהמחבת עלו הריחות המוכרים של הג'נג'ון: הבצל המטוגן, פרוסת הלחם האחיד, הביצה וגם קצת חלב. הוא הוגש לנו כלאחר כבוד, לחם מטוגן עם בצל וסלט חתוך קטן קטן. פסגת השאיפות הקולינריות של שני ילדים בני 6 ו-9. עד היום קוראים אצלנו ללחם מטוגן "ג'נג'ון".

אז למה אני מספרת לכם את זה?

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

  • כי לכולנו יש סיפורים ולא צריך דרמה גדולה בשביל סיפור שנוגע.
  • כדי שלא תשכחו לכתוב לעצמכם את כל הסיפורים הקטנים האלה שיש לכם, גם כדי שלא ילכו לאיבוד וגם כי בכל רגע נתון הם יכולים להפוך סצנה רגילה של ארוחת ערב לסצנה בלתי נשכחת.
  • כי אין כמו חומרים שאתם מכירים לעומק (גם בפרטים וגם בתחושות) כבסיס לכתיבה של סיפור, שנשמר לאנשים בזיכרון ומעורר בהם תחושה של הזדהות כלפיכם (או כלפי הגיבור שלכם).
  • כי תהליך של כתיבה הוא תהליך של ריפוי, בין אם נרצה בכך או לא. עצם הכתיבה מעלה לדיון את הדברים שהפכו אותנו למי שאנחנו. אנחנו חוקרים אותם מכל הזויות – מה היה, מה היה יכול להיות, למה זה היה ואיך זה השפיע. והדובדבן שבקצפת – בכתיבה אנחנו גם יכולים לשנות ולהשתנות.
  • כי מכל סוגי הכתיבה שיש, אין כמו תסריטאות כמקום להתחיל בו. כתיבה של תסריט היא סוג של כתיבה שמצד אחד מהווה דרך ביטוי יצירתית נהדרת, כזו שמשחררת את הדמיון ויכולה לברוא עולמות חדשים, ומצד שני יש בה משהו פרקטי, מובנה וקל ללמידה.

לכאורה אין בסיפור הג'נג'ון אלא אנקדוטה קטנה על ילדותי, אבל זה לא נכון. מאחורי הסיפור על הג'נג'ון יש סיפור על ילדה שלא ראתה הרבה את הוריה במהלך היום. מצד אחד היא הרגישה בחוסר הזה ומצד שני החופש הזה שניתן לה הפך אותה למי שהיא היום – עצמאית, בעלת תושיה, יצירתית. יש בסיפור הזה חוסר וגעגוע, אבל גם יש בו נחמה ובית. אולי זה לא מפתיע, אבל במהלך השנים שמתי לב שהאלמנטים האלה של חוסר, געגוע, חופש ונחמה נמצאים כמעט בכל דבר שאני כותבת.

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

9 מחשבות על “ה"ג'נג'ון דה לה פונפון"

  1. מצחיק, בזכרוני זה היה מופלא לבוא אלייך אחרי בית הספר ולמצוא את האוכל מוכן לחימום!
    הרבה יותר ממה שלי היה!

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.