האם להתחיל לארוז? (או: האם לרגש בתסריט זה בכלל עניין טכני?)

האם להתחיל לארוז? (או: האם לרגש בתסריט זה בכלל עניין טכני?)

עוד מעט מחשבים יחליפו את רוב מי שמתפרנס מכתיבה, ככה גם קראתי וגם שמעתי משני מרצים שונים בשבוע שעבר. בינתיים, הכוונה היא יותר למי שמתפרנס מכתיבה "דיווחית", כמו חדשות וכלכלה, אבל כבר קיימת תוכנה (בפיתוח ישראלי כמובן) שאמורה לשקלל נתונים של סרטים ולהחליט, ע"פ התסריט, מה הסיכוי של הסרט להצליח (לפי ז'אנר, קהל יעד וכו').

אז האם להתחיל לארוז?

בהתחלה רציתי מיד להגיד שאין שום סיכוי שמחשב יחליף תסריטאי ויצור סרט מרגש באמת

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

אחר כך חשבתי על זה, אולי זה לא כל כך קשה לרגש?

  1. לאחרונה ראיתי את "סארו- הדרך הביתה". אפילו דיווח יבש יחסית של הסיפור הזה (על ילד הודי כבן 6 שנרדם ברכבת והולך לאיבוד בהודו הענקית) יכול להביא להתרגשות. תוסיפו לזה ילד הודי חמוד והאמת שלא צריך הרבה יותר. תעבירו ת'טישו.
  2. אחר כך ראיתי את "לה לה לה לנד", מיוזיקל הוליוודי שבמרכזו סיפור אהבה. התרגשתי בסוף. שני אהובים שדרכיהם נפרדו מדמיינים את החיים שהיו יכולים להיות להם יחד, בליווי המנגינה האהובה שלהם והופ, אני? מושכת באף? במיוזיקל? מה פתאום.
  3. אחר כך ראיתי את "מנצסטר ליד הים". הגיבור שם איבד את ילדיו בשריפה בגלל טעות שטותית ולא סולח לעצמו. גם פה לא היה צריך לעבוד קשה כדי לרגש אותי.

יכול להיות שמחשב יכול ליצור רגש? זה לא כל כך מסובך…

יש את הטענה שמחשב לא יוכל להמציא יש מאין, שהוא תמיד יהיה חייב להסתמך על מאגר סיפורים או אפשרויות קיימות. אוקיי, אבל מה איתנו? האם אנחנו לא ממציאים סיפורים מתוך מאגר ואפשרויות קיימות? כמה סיפורים על אהבה נכזבת אתם מכירים? כמה סיפורים על טעויות גורליות שהרחיקו אנשים אוהבים אלה מאלה? אנשים שאבדו, אנשים שחזרו.. וכמה סיפורים כבר שמעתם על אנשים שאיבדו את היקר להם מכל? איפשהו מישהו כבר כתב את זה, לא?

איפה שמתי את המזוודה האדומה…

כשחשבתי שוב על מה ריגש אותי בסרטים האלה, הבנתי כמה דברים:

"סארו" לחץ לי מיד על כל הכפתורים כאמא, ואני בטוחה שכל הורה הרגיש כך: מחשבה בלתי נסבלת על חוסר האונים, חרדה פן יקרה לילד משהו ופחד קשה מנשוא שדבר כזה יכול לקרות במציאות (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי).  הסרט גם גרם לי להזדהות עם תחושת האשמה (שדואגים לי/מחפשים אותי מצד אחד או שלא דאגנו/לא שמרנו מספיק מצד שני), הידיעה שבכל רגע שיש בו נחמה, אולי האהוב שלי סובל איפשהו. גם הידיעה שמי שנושא באחריות על כל זה ידע כל חייו סבל וחרטה (אחיו הגדול והאהוב של סארו), די בה כדי שאגמור חבילת טישו נפרדת.  והבדידות, אוי הבדידות. האם יצליח תסריט שנכתב ע"י מחשב ללחוץ לי על כל כך הרבה כפתורים בבת אחת?

זהירות כאן יתכן ספויילר- הסוף של "לה לה לנד" הצליח להפתיע אותי וגם היה בו משהו מאד אמיתי, למרות המוסיקה והריקודים. מבלי שנאמרה מילה במפורש האהוב אומר לאהובתו משהו מאד חזק. הוא לא רק אומר לה: תראי איך יכולנו להיות מאושרים יחד, מה שהוא באמת אומר לה הוא: הייתי מוותר על הכל בשביל להיות זה שיושב לידך. האם המחשב יוכל להגיע לרמת דיוק כזו של סבטקסט?

וב"מנצ'סטר ליד הים" מה שהכי ריגש אותי היה הניסיון של הגיבור לחזור לחיות, ולו אך ורק עבור האחיין שלו. ריגשה אותי ההבנה שהתליין הכי קשוח וחסר הרחמים שנמצא הוא אנחנו בעצמנו. הרבה אחרי שאחרים יסלחו לנו אנחנו עוד נלקה את עצמנו שוב ושוב. האם מחשב יוכל לכוון להבנה הספציפית הזו?

בהחלט יש תחבולות תסריטאיות ואולי אפילו נוסחאות ידועות מראש שיכולות לעודד או להגביר התרגשות אצל הקהל (מוסיקה מתגברת וילד הודי חמוד ממש עוזרים), אבל רק מי שיודע חרטה מהי יוכל לעורר גם אצלי את התחושה הזו ורק מי שחרד לאהוביו ידע להסביר לי בדיוק על מה הוא מדבר, גם ללא מילים. אולי מחשב, יום אחד, יוכל לכתוב משהו דומה, אבל האם זה ירגש אותנו באותה מידה?

לא, אני עוד לא אורזת בינתיים.

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.