למה לאלמדובר מותר?

למה לאלמדובר מותר?

ישבתי בצד, באולם לא גדול אך בתפוסה מלאה, והקשבתי לאנשים מתעצבנים, צוחקים, קוראים קריאות ביניים ומסבירים זה לזה את הסרט "חולייטה" של אלמדובר. וואו, מזמן לא הייתי בהקרנה כזו, שקצת הזכירה לי הקרנות סרטים בהודו – כשהקהל מרגיש חופשי להיות חלק מהעלילה, מזהיר את הגיבור מפני הסכנה וכועס על הגיבורה שהולכת עם גבר אחר… היה נהדר.
אחר כך עליתי לשיחה עם הקהל על הסרט ולפני שהתחלתי לדבר כבר התלונן איש אחד בכעס: "כל הסרט האשה הזאת רוצה למצוא את הבת שלה, ובסוף בכלל לא רואים אותן נפגשות!", "נכון!" התחילו להגיע קולות מקצוות האולם "למה זה, זה מעצבן!" נהדר, לזה חיכיתי.. אפילו חיממתי אותם קצת "יאללה שיחזירו לנו את הכסף!" (10 שקלים במסגרת הפרויקט המקסים מיקרוסינמה, כולל הפופקורן שקבלנו בהתחלה והשיחה בסוף).
מודה שגם אני התעצבנתי בצפייה הראשונה שלי ב"חולייטה". אמנם זה אלמדובר ו"חולייטה" היא חוויה חושית נהדרת (הצבעים, השירים, מדריד, השחקניות) והסרט מבוסס על סיפורים קצרים של סופרת שאני אוהבת, אליס מונרו הקנדית, זוכת פרס נובל. וכן, באתי מוכנה לזה שאצל אלמדובר מדובר תמיד במלודרמות, דרמות שמוביל אותן רגש ומטרתן לגרום לקהל להתרגש. עד כאן הכל כמצופה.
אז מה הרגיז אותי? הרגיז אותי שהגיבורה של הסרט, שפגישה אקראית עם חברת ילדות של בתה, גורמת לה להתמודד עם פצע ישן וכואב – היעלמותה של בתה והגעגועים המטורפים אליה. ועם זאת, היא לא יוצאת מגדרה בשום שלב כדי למצוא אותה. ולא רק שהיא לא ממש מחפשת אותה (יותר משוטטת ברחובות מדריד וכותבת לה מכתב שאין לה לאן לשלוח), בסוף הבת היא שיוצרת עמה קשר, בלי שהיא בכלל יודעת איפה אמא שלה ומהם מעשיה. ממש מתנה משמים.
הרי זה חוק ידוע בתסריט, אם כותבים על איש צמא שהולך במדבר, הוא צריך להיות אקטיבי, להתאמץ ולעשות כל מה שהוא יכול כדי למצוא מים, וכאן, בלי שהוא ממש מתאמץ, הבמאי מגיש לו מימיה!
אז למה לאלמדובר מותר לשבור ככה את החוקים?
פשוט מאד, כי הוא מכיר אותם היטב.
לאלמדובר מותר, כי יש לו שנים של כתיבה מאחוריו. הוא חקר מבנים של סיפורים וסרטים, הצליח בגדול וגם חטף ביקורות קשות. הוא שולט באמנות הסיפור כל כך טוב, שהוא יודע איך לשבור חוק כך שלא יגרום לנו לצאת מהקולנוע בכעס, אלא להיפך – יגרום לנו לחשוב, לנסות להבין.
רק מי שמכיר את החוקים היטב יכול לשבור אותם ככה, שעצם השבירה שלהם תספר את הסיפור.
במקרה הזה, "חולייטה" הוא לא סיפור על אמא שמחפשת את בתה סטייל צופית גרנט, שעושה הכל, ועוברת כל מכשול, כדי למצוא את קרוב המשפחה שמחפשים באותו פרק. חולייטה הוא סיפור על אשה שלראשונה בחייה מישירה מבט לעברה, לטעויות שעשתה ולגורלה. זה סיפור על אשה שעושה שינוי.
זו הסיבה שאלמדובר מגיש לחולייטה "מימיה" או "פרס" בצורת הבת שלה.
זו גם הסיבה שאלמדובר לא מראה לנו את הפגישה המרגשת בין האם לבתה. בשלב זה הוא חושב שמספיק לנו להבין שהן עומדות סוף סוף להיפגש ושעכשיו, אחרי ששתיהן עברו תהליך, הן יכולות להתחיל מערכת יחסים חדשה, בריאה יותר. עכשיו אנחנו יודעים שהן יהיו בסדר.
האם לא מרגש יותר לדמיין את המפגש ביניהן מלראות אותו בפועל?
וביננו, האם זה לא החלום של כולנו, לתקן ולהתחיל מחדש עם היקרים לנו מכל?
לא פלא שאף אחד לא נשאר אדיש.

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

2 מחשבות על “למה לאלמדובר מותר?

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.