איך לכתוב תסריט שמבוסס על סיפור אמיתי ועדיין להיות מוזמן לארוחות משפחתיות?

איך לכתוב תסריט שמבוסס על סיפור אמיתי ועדיין להיות מוזמן לארוחות משפחתיות?

כשהסדרה שכתבתי עמדה להיות משודרת, אמא שלי שאלה אותי: "זה לא עלינו, נכון?"

התשובה הייתה ש"לא, זה לא עלינו", אבל בתכלס, כן, ברור.

כולנו כותבים מתוך החוויה שלנו, העולם שלנו, האמת שלנו, ובעיניי זה תנאי הכרחי לכתיבה טובה. אבל לכתוב את הסיפור שלנו יכול להיות גם בעייתי, מכמה סיבות:

קודם כל, אנחנו נוטים "לשמור" על דמויות שמציגות אותנו. כלומר, יהיה חשוב לנו שהן יהיו "בסדר", שהן לא יעשו דברים שאנחנו לא היינו עושים, יהיה חשוב לנו "מה יגידו" עליהן. זה מתכון ליצירת דמות פחות מעניינת ועגולה. דמויות צריכות להגיע לסיטואציות שאנשים במציאות נמנעים מהן.

שנית, אנחנו מפחדים לחשוף ולפגוע בחברים או בבני משפחה אחרים שמעורבים בסיפור ושלא רצו בחשיפה הזו.

וכמובן, זה עלול לכאוב. חוויה קשה או טראומטית שעליה אנחנו כותבים עלולה לפתוח פצעים ישנים, וזה לא קל (אבל מרפא, על זה כתבתי פוסט: "הכח המרפא של תסריט").

כל אלה מפריעים לכתיבה טובה.

יש את המשפט הנפוץ והכה לא רלוונטי: "אבל ככה זה היה" של כותבים שקצת "נשואים למציאות" וקשה להם להרפות ממנה לטובת הסיפור. תזכרו שהנאמנות שלנו כתסריטאים צריכה להיות קודם כל לדמות ולסיפור ושיקולי ה"לא נעים לי" או "מה יגידו" הם שיקולים לא רלוונטיים בעליל.

מהסיבה הזו, אם אתם רוצים לכתוב את הסיפור שלכם, אתם צריכים לעשות דבר והיפוכו – מצד אחד להביא את האמת שלכם, את החוויה שעברתם, ואת הרגשות שהיא עוררה בכם ומצד שני צריך ליצור מרחק מסוים שיאפשר את הכתיבה. לא מזמן נתקלתי במושג "מרחק של יוצר". כמו שיש דיסטנס מול בוס או מורה, כך צריך להיות גם מרחק מסוים בין התסריטאי לבין הדמות שלו. מצד אחד צריכים להיות יחסי קרבה ואכפתיות בין היוצר לדמויות שלו, ומצד שני צריך להיות ברור מי הבוס פה. אחרת, איך נעמיד בפני הגיבור שלנו את המכשולים הקשים לו ביותר?

אז איך יוצרים מרחק מעצמך? איך מספרים את הסיפור שלנו ממקום אישי ואמיתי אבל גם יוצרים "מרחק של יוצר" מבלי לפגוע בחיבור שלנו לדמות? הנה שלוש טכניקות טובות:

  1. שינוי פרטים ביוגרפים בדמות – זו הטכניקה הפשוטה ביותר: שנו פרט ביוגרפי מרכזי של הדמות למשהו שהוא ממש לא אתם. קודם כל, לא לקרוא לדמות על שמכם. זה חוק מספר אחד. תנו לה שם אחר לגמרי, אפילו לא דומה. גם שינוי גיל יכול לעזור, אולי הדמות יכולה להיות יותר צעירה או מבוגרת יותר? אפשר לתת לה אובססיה, תחביב, מאפיין פיזי שלכם אין, ואפילו לשנות לה את המין, במקום גיבור – גיבורה. כך בדמות שלכם יהיה הרבה מכם, אבל היא לגמרי לא אתם.

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

  1. פיצול הדמות שמייצגת אותי לכמה דמויות – נניח שאתם רוצים לכתוב על שוד שעברתם, אז במקום שהדמות שמייצגת אתכם תהיה שם לבד, פצלו אותה לשתי דמויות. כלומר, במקום שדמות אחת תישא על עצמה את כל המעמסה של החוויה, אפשר לפצל אותה לשלוש אחיות או שתי חברות טובות, או סתם שני זרים. בדרך הזו ניתן לספר את הסיפור שלכם משתי זוויות ראייה שונות, להתמודד איתה בשתי דרכים אחרות (והפוכות). וכך במקום דמות אחת שמייצגת אתכם בסיפור, יש 2-3 דמויות, שבכולן יש חלק מכם, אבל אף אחת מהן היא לא אתם.

 

  1. "מה אם" – שאלת השאלות שעוזרת ליצור קצת דיסטנס. תתחילו מהניסיון שלכם, מהסיפור שלכם ואז תתחילו לשאול את עצמכם: מה אם זה היה קורה בעיר אחרת? מה אם היא עוסקת במקצוע אחר? מה אם עכשיו היא פתאום מפוטרת מעבודתה, או מקבלת ירושה של מיליונים? לפעמים אנחנו מקובעים על פרטים שסתם מפריעים לנו רק בגלל ש"ככה זה היה".

לסיכום, כשאתם באים לכתוב את הסיפור שלכם, תבואו עם כל הלב והאמת שלכם, אבל וודאו שאתם יוצרים "מרחק של יוצר" מהדמויות שלכם, כי רק כך תוכלו לראות בדמות שלכם דמות, ולא השתקפות שלכם (וכך גם תוכלו להגיד לאמא: "מה פתאום, זה לא עלינו…").

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.