Too much information

Too much information

הנה שאלה שאני נתקלת בה הרבה בסדנאות שלי: כמה מידע צריך לתת בסצנה מבלי לגלות הכל? איך שומרים את הצופים במתח, אבל גם נותנים להם מספיק מידע שלא ילכו לאיבוד? שאלה מצוינת. אז הנה שתי אפשרויות לאותה סיטואציה:

אפשרות 1:

גבר ואשה בשנות ה 30 נוסעים ברכב ישן, באמצע שומקום, במהירות מופרזת.  הם מתוחים. שמים לב למזג האוויר המוזר – השמים בצבע אדמדם, נושבת רוח מוזרה וחזקה מאד. פתאום יש הבזק של אור בשמים. חוזרים אל הכביש, הרכב נוסע בזיג זג. מבט אל פנים הרכב – כיסא הנהג ריק והאשה, בהיסטריה, מנסה לתפוס את ההגה ולהשתלט על המכונית.

אפשרות 2:

רוי וגייל, בשנות ה 30, נוסעים במכונית ישנה באמצע שומקום, במהירות מופרזת. הם נראים עייפים ומתוחים, השמים אדומים ורוח חזקה נושבת.  הטלפון מצלצל, גבר עם קול מפחיד אומר להם שאם הם לא מגיעים תוך 10 דקות, הוא יהרוג את הילד. גייל בוכה, מתחננת לעוד זמן, השיחה מתנתקת. גייל מזרזת את רוי, שרק נלחץ עוד יותר ומתעצבן – הוא נוסע הכי מהר שהוא יכול, יש רוח נוראית. גייל מתכווצת ובוכה. רוי מביט בה רגע. הוא שם עליה את ידו ואומר לה: "אנחנו נציל אותו. את תראי, יש לו את החוזק שלך ואת העקשנות שלי, הוא יהיה בסדר. אנחנו יחד בזה". זה קצת מרגיע את גייל שמביטה בו בתקווה, בדיוק כשהבזק אור מסנוור אותם. האור נעלם והכל חוזר לקדמותו. בכביש נוסעת מכונית בזיגזג. בתוך הרכב הכיסא של הנהג ריק, רוי נעלם כלא היה. גייל צורחת, מנסה להשתלט על ההגה. הטלפון שוב מצלצל.

איזו אפשרות מותחת יותר?

הוספת המידע לא פגעה בתעלומה, היא רק גרמה לנו להיקשר יותר לדמויות, לרצות לדעת עליהן עוד וגם לקוות שלא יקרה להן כלום. באפשרות הראשונה הסיטואציה אמנם מפתיעה ומסקרנת, אבל לא ממש אכפת לנו מהאנשים ברכב, אנחנו יותר שואלים את עצמנו – איך דבר כזה קורה? לאן נעלם האיש? האם האשה תצליח להשתלט על האוטו?

באפשרות השנייה אכפת לנו מהדמויות. אנחנו דואגים לאן רוי נעלם וחרדים לגייל שנותרה לבד, מקווים שתצליח להשתלט על האוטו ותספיק להגיע בזמן שנותר לה. אנחנו אולי לא יודעים לאן בדיוק היא נוסעת, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה המטרה שלה. אנחנו מבינים למה כל כך קריטי לה להגיע. האם היא תצליח להציל את הילד? השאלה הזו הרבה יותר ספציפית ומותחת ועדיין לא פוגעת בשאר השאלות שעולות: איפה רוי, מה קרה לו ואיך זה קרה?

מתי מידע עוזר לסצנה:

  • כשהמידע מאפשר לנו להבין את המטרה של הדמויות ועד כמה היא חשובה להם.
  • כשהמידע מאפשר לנו, תוך כדי המתח והעלילה, להיקשר לדמויות רגשית (הזדהות, הזדהות ושוב הזדהות).
  • כשהמידע מוסיף לסצנה מתח, כמו טלפון מהחוטף או אזהרה של הקריין ברדיו מהסערה המסוכנת שבדרך והוראה לתושבים להישאר בבתים. קוראים לזה "פצצה מתקתקת"  –  כי מה יותר מותח: אנשים סועדים בשלווה סביב שולחן כשפתאום פצצה מתפוצצת, או סיטואציה בה אנשים יושבים סביב שולחן סועדים בשלווה ואנחנו, הצופים, יודעים שמתחת לשולחן יש פצצה שיכולה להתפוצץ כל רגע? ברור שהידע גורם לנו להישאר דרוכים, מתי זה יקרה והאם יצליחו להימלט בזמן?

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

אז מתי מידע הופך לעודף מידע וכן מזיק לסצנה?

  • כשהצופה מנחש מה הולך לקרות לפני שהגיבורים שלי מנחשים. אל תזלזלו בצופים, הם מיומנים, צופים בסדרות ובסרטים הטובים ביותר שיש, אז תנו להם כבוד. תאתגרו אותם.
  • דיאלוג אקספוזיציוני שאינו מקדם את העלילה ומטרתו לתת רקע על הדמויות (העברת מידע בצורה שאינה נובעת מהעלילה).
  • כשהסצנה מתחילה מוקדם מידי ומסתיימת מאוחר מידי. צריך להתחיל הכי קרוב ל"אקשן" ולסיים הכי מוקדם שניתן, כל עוד יש מספיק מידע כדי להבין את הסצנה. באף אחת מהאפשרויות, למשל, אין צורך לראות את גייל ורוי נכנסים לאוטו ומתחילים לנסוע.
  • כשאומרים את מה שברור מאליו – למשל באפשרות השנייה לא צריך שיאמר במפורש "הבן שלנו בסכנה", הבנו שהוא הבן מהסיטואציה והדיאלוג. כמה שפחות "לדבר על" וכמה שיותר פעולה. מדובר במדיום ויזואלי, נצלו אותו.
  • כשהסצנה שלכם ארוכה (מעל 3 עמודים), סביר להניח שיש איפה לקצר. זה תמרור אזהרה מצוין, ועם זאת בהחלט יכולות להיות סצנות ארוכות ומותחות, מעל 3 עמודי תסריט.

זהו, הבת שלי חולה והיא דורשת תשומת לב. עוד לא הכנתי ארוחת צהריים, יש לי שני תסריטים לקרוא והרצאה להכין. סליחה. טו מאצ' אינפורמיישן. שלום.

 

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.