מגיפת הנוסטלגיה: אוצר נהדר או מלכודת דבש לכותבים?

מגיפת הנוסטלגיה: אוצר נהדר או מלכודת דבש לכותבים?

האם ידעתם שנוסטלגיה הוגדרה פעם כמחלה?

אם כך נדמה שאנחנו בלב ליבה של מגיפה מדבקת מאין כמוה. לא מזמן צורפתי לקבוצת "זיכרונות ילדות מירושלים" בפייסבוק ובקצב שעולים שם פוסטים נדמה שיש אנשים שמקדישים לזה שעות.

לפי ויקיפדיה נוסטלגיה מורכבת משתי מילים יווניות: נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב). ובלטינית משמעות המילה היא "הבט לאחור בכאב".

אם נוסטלגיה היא מבט לאחור בכאב, זה כבר סימן שזה חומר מצוין לכתיבה בכלל ולתסריט בפרט. אם לתמונה אחת של מכתביות של הולי הובי משנות ה-80 יש מאות לייקים וכמה עשרות תגובות, סימן שיש פה משהו שמחבר המון אנשים יחד בצורה רגשית וזו בעצם המטרה שלנו בכתיבת סיפור. אנחנו רוצים לספר סיפור שיגרום לצופים להזדהות, להרגיש שהם חלק ממשהו, להרגיש שהם מובנים ולתקף עבורם את עולם האמונות והערכים שלהם.

הנה מה שעובר לנשים שגדלו בשנות ה-80 בראש כשהן רואות מכתביות של הולי הובי: "כן, היו לי כאלה! החלפתי אותן עבור מכתביות מקוריות של הדרדסים… וואו איזו תמימות מתוקה הייתה פעם, משחקים ואוספים במקום מסכים. שיחה במקום וואטסאפ. היה צריך להתאמץ כדי להשיג משהו, היום הכל ברגע… כל כך הרבה הלך לאיבוד, כמה חבל…"

אנחנו מרגישים שהיינו יחד סביב איזו מדורה שבטית שכבתה וזה גם נעים וגם כואב. אבל אם זה כואב, למה אנחנו חוזרים לזה שוב ושוב? ולמה עבור תסריטאים קבוצות הנוסטלגיה הם מאגר נפלא לסיפורים מצד אחד אבל גם מלכודת דבש מסוכנת מצד שני?

אותן מכתביות או אוסף אג'ואים (גוגואים בשבילכם) מזכירים לכולנו איזשהו סיפור. רק בסוף השבוע סיפר בעלי היקר איך יום אחד הביא את כל אוסף הגוגואים שלו לבית ספר כדי להשוויץ, למרות אזהרותיה של אמא שלו שהוא עלול לאבד אותו, ואיך עשו לו תרגיל עוקץ, הסיחו את דעתו ועשו לו "פנס" בשקית וכל האוסף המפואר התפזר והילדים עטו אליו בשניות. הוא נשאר עם שקית ריקה (כזו של כיכר לחם אחיד!).

אלו סיטואציות שהולכות איתנו כל החיים וזה יכול להיות בסיס לסצנה מעולה, בין אם זה אוסף גוגואים או כסף, או האייפון הכי חדיש שבדיוק קיבלת.

נהדר, כל שעלינו לעשות זה להיכנס לקבוצות הנוסטלגיה ולקבל המון רעיונות מעולים לסצנות, אז איפה הקאצ'?

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

יש קאצ', הרי לא סתם חשבו באיזשהו שלב שנוסטלגיה זו מחלה. באותו ערך ויקיפדיה כתוב גם: "מנגנוני הזיכרון ההפכפכים מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות חיוביים זה לזה, מתבלים בקורט גוזמה ומשאלות לב, ויוצרים תודעת עבר נוכחת המגינה מפני אימי ההווה."

אז אנחנו מגזימים קצת וכנראה שהתחושה ש"הכל היה נפלא לפני שנולדתי" היא לא באמת מבוססת. ולמה זו בעיה? כי אנחנו נוטים לצבוע את הסיפורים שלנו בצבעים מחמיאים ומושלמים וקצת קשה לנו לוותר על זה כשאנחנו הופכים לכותבים. אנחנו נוטים להתאהב בחומרים שמבוססים על סיפורי הילדות שלנו, להתייחס לגוזמאות ול"מנגנוני הזיכרון ההפכפכים" כעובדות ואז לשים דגש על "איך זה קרה באמת" (או איך שאנחנו חושבים שזה קרה באמת) ופחות על מה שהסיפור זקוק לו.

כאנשים פרטיים הנאמנות שלנו היא לעצמנו, אבל ככותבים ותסריטאים, הנאמנות שלנו חייבת להיות לסיפור.

והסיפור זקוק ללכלוך, לקושי ולחוסר מושלמות של גיבוריו, כי זה מה שהופך אותו לאמיתי ונוגע.

אז אני לגמרי בעד להיעזר בקבוצות הפייסבוק הנוסטלגיות כדי לקבל רעיונות לסיפורים וסצנות, אבל זכרו גם לקחת מרחק קטן ולנסות להסתכל באובייקטיביות על העבר.

מרגש בחוסר המושלמות שלו, קושי שמעורר געגוע – אלה החומרים שאנחנו חפצים בהם.

 

למי שפספס, לינק למערכון הרלוונטי מ"ארץ נהדרת"

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.