היום שבו גיליתי שאני (לא) מאומצת

היום שבו גיליתי שאני (לא) מאומצת

אני חושבת שלהרבה ילדים יש את השלב הזה שהם תוהים אם הם מאומצים, אבל אני כילדה לקחתי את זה, כרגיל, טיפה רחוק מדי.

לא שהיו לי תלונות מיוחדות לגבי הוריי, אבל בין השגרה היומיומית לבין מה שיכול היה להיות אם…

הדמיון שלי השתולל. הייתי מביטה על אנשים ברחוב ומסווגת כמי שיכולים להיות הוריי או אחיי האמיתיים וכמי שלא. הייתי מדמיינת את משפחתי האמיתית, איפה היא חיה, עד כמה אני חסרה להם (מאד) ואיך תראה הפגישה המחודשת ביננו (לא תישאר לחי יבשה).

הבעיה היא שלא השכלתי להשאיר את זה לעצמי. לא פעם הודעתי להוריי ש"אני כבר יודעת" וש"כדאי להם לגלות לי את האמת", תוך שאני נותנת בהם מבט שהאמנתי שהוא בוגר ורב משמעות. מדי פעם, בעיקר כשהיו לי חילוקי דעות עם הוריי, הייתי מרהיבה עוז ודורשת בדרמתיות שייקחו אותי להוריי האמיתיים מיד.

זה בדיוק מה שקרה באחד מערבי השישי, כשחזרנו מארוחה אצל סבא וסבתא (לגביהם דווקא לא היו לי ספקות משום מה). כנראה שהתעורר ויכוח במכונית בין הרצונות שלי לבין אלו של הוריי, שלא הראו סימני התקפלות. בלהט הויכוח צעקתי: "תעצרו! תעצרו מיד! אני יודעת שאתם לא ההורים האמיתיים שלי! אני רוצה שתביאו אותי להורים האמיתיים שלי עכשיו!"

לפתע אבא שלי עצר בחריקת בלמים. במקום להמשיך ישר לכיוון הדירה שלנו הוא פנה פנייה חדה ימינה ונכנס לרחוב צדדי חשוך.

הפסקתי לנשום.

באוטו השתררה דממה, אף אחד לא זז. אבא שלי נסע עוד קצת ונעצר ליד בניין. הוא הסתובב אלי ואמר: "בבקשה, קומה 3 דירה 7".

בזאת הסתיימה התקופה שבה חשבתי שאני מאומצת. לא בטוחה שתמצאו את השיטה הזו בספרי ההורות, אבל זה עבד. הנושא לא עלה שוב.

ולמה אני מספרת לכם את זה? כי חלק מתהליך ההתבגרות שלנו הוא לוותר/לאבד כלים שהם קריטיים לכתיבה ותסריט. לאור מבוכות כמו שתיארתי, אנחנו לומדים לדכא את הדחף לשחק ב"מה היה אם" ואז אנחנו נותרים עם "מה שהיה". וה"מה שהיה", גם אם הוא נראה לנו מעניין, ע"פ רוב לא מתאים לתסריט ממש כמו שהוא.

כדי לבנות עלילה שמתאימה לדמות שלנו ולסיפור שבחרנו לספר אנחנו חייבים לשאול את עצמנו כל הזמן "מה היה אם": מה היה אם הוא היה נמוך ממנה בראש, איך היא הייתה מתנהגת? מה היה אם הוא היה מאחר לטיסה חזרה ולא חוזר הביתה כמתוכנן? מה היה אם היא הייתה פוגשת בקייטנה ילדה שדומה לה שתי טיפות מים? (אגב, אני רואה באריך קסטנר אשם מרכזי בשלב ה"מאומצת" שלי).

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

אז ככותבים, ותסריטאים בפרט, אנחנו צריכים לתת לעצמנו לחזור להיות קצת ילדים, לא לחשוש מ"מה יגידו" ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. כל הזמן לשאול "מה היה אם" ולתת לתשובות האלה להוביל אותנו לאופציות עלילה שלא חשבנו עליהן.

כמה שבועות אחרי אותו ערב שישי טראומתי אמרה לי חברה בסוד: "את יודעת, אני חושבת שאני מאומצת".

"עזבי יונית," אמרתי לה, "את לא, תאמיני לי".

פעם חשבתי שחסכתי לה, היום אני כבר לא בטוחה.

 

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.