50 גוונים של אשמה

50 גוונים של אשמה

בעברית יש רק מילה אחת לאשמה. באנגלית, לעומת זאת, יש guilt ו blame וגם fault, שכולן מיתרגמות לאשמה, אבל המשמעות שלהן שונה: Fault  בדרך כלל מתייחסת למצב שמישהו עושה טעות בשוגג וגורם למשהו שלילי. ב Guilt משתמשים כדי לתאר את הרגש של תחושת האשמה, ואילו Blame  היא הקביעה מי אשם במשהו שלילי.

אולי זה בגלל שאצלנו פחות נהוג לקחת אחריות ולהרגיש אשמים, שכל המילים האלה צומצמו בעברית למילה אחת, אבל ככותבים, אני מאד ממליצה לשים לב להבדלים האלה ולהשתמש בהם.

בתסריט טוב, כמו בחיים, אין "טובים" שהם טובים לגמרי, כמו שאין "רעים" שהם רעים לגמרי. אף אחד לא באמת קם בבוקר ואומר לעצמו "המממ… היום אני אהיה רשע. או הא הא". מצד שני אף אחד גם לא טלית שכולה תכלת, בטח לא בעיניי עצמו.

הפעם אני רוצה להתמקד בתחושת האשמה (guilt) ולהמליץ לכם מכל הלב למצוא לכל דמות בתסריט שלכם משהו שהיא תרגיש אשמה לגביו.

הכוונה היא למשהו שהדמות מפרשת כאשמתה, גם אם היא בחיים לא תודה בזה (בפני עצמה או בפני אחרים) וגם אם בפועל זו לא באמת אשמתה.

למשל:

  • גיבורים שיש להם סוד גדול שהם מסתירים מכולם (דון דרייפר מ"מאד מן" כאב טיפוס).
  • גיבורים שיש להם חולשה/בעיה/תכונה שהם יודעים שגורמת להם להתנהג באופן שפוגע באחרים (סאגה מ"הגשר" שלוקה בחוסר הבנה לסיטואציות חברתיות או "דר' האוס" שאין לו סינון בין מה שהוא חושב למה שהוא אומר).
  • גיבורים שהם אנשים שעושים מדי יום דברים לא מוסריים: רוצחים/מכים/בוגדים (טוני סופרנו כאב טיפוס).
  • גיבורים שמאשימים את עצמם במצבם, גם אם הם לא באמת אחראים לו באופן ישיר (שלפרד ב"סיפורה של שפחה" למשל).
  • גיבורים שרוצים משהו שאסור להם לרצות (כמו ג'יימי ממשחקי הכס, שמאוהב באחותו).
  • גיבורים נרקסיסטיים שעסוקים בעצמם (סיינפלד, האנה מ"בנות").
  • גיבורים שמכורים למשהו ולא יכולים להפסיק (לא חסר: סמים, הימורים, משככי כאבים, מין – הכל כבר ראינו).

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

למה חשוב שלדמות שלי תהיה אשמה?

בשביל הסבטקסט. במציאות אף אחד לא אומר בדיוק את מה שהוא רוצה להגיד ולעיתים אנחנו אומרים בדיוק את ההיפך. הסבטקסט הוא המשמעות האמיתית, מה שמתחת למילים. לדוגמה, אם ילדה מתלוננת שילד מציק לה, כנראה שנסביר לה שהילד מחבב אותה ומחפש דרך למשוך את תשומת ליבה. המציאות היא מורכבת וכולנו מומחים לפיענוח סבטקסט, כל יום, כל הזמן.

כדי ליצור תסריט מעניין ועמוק, אנחנו שואפים להביא את אותה מורכבות שיש בחיים: דברים אינם כפי שהם נראים או נשמעים ולכל מה שהדמות שלי אומרת או עושה יש משמעות שנובעת מהסבטקסט שלה.

האשמה היא כלי נהדר ליצירת סבטקסט לדמות. ברגע שהדמות שלי מרגישה אשמה לגבי משהו, כל מה שהיא תעשה או תגיד יעמוד בצל אותה אשמה.

קחו לדוגמא את יעקב פרי, שלאחרונה פורסם שהסתבך בשקרים על שירותו הצבאי. למה שאדם שכל חייו שירת את המדינה, ואפילו הגיע להיות ראש השב"כ, יסתבך בשקר כל כך טיפשי כמו איפה וכמה שירת בצבא?

אולי כי על אף כל ההישגים שלו, בפנים, הוא סוחב רגשות אשמה על כך שבזמן שחבריו לחמו במלחמות ישראל הוא לא שירת בתפקיד משמעותי בצה"ל? אולי תחושת האשמה הזו היא שניוותה את חייו המקצועיים ודחפה אותו קדימה דווקא בשב"כ? וכך, האדם שעמד בראש מערכת שמקדשת אמינות, נתפס על שקר קטן ולא ממש משמעותי. כל עניין האשמה הזה הוא לא הגיוני וזה מה שכל כך טוב בו כשמשתמשים בו לדמויות.

לסיכום:

תנו לדמות שלכם להרגיש אשמה על משהו ספציפי.

שימו לב שהדמות מודעת לאשמה שהיא מרגישה. זה הכרחי לסיטואציה.

לא פחות חשוב, אנחנו כתסריטאים חייבים להיות מודעים לאשמה של הדמות שלנו, כדי שנוכל להוביל אותה לסיטואציה כזו של קונפליקט מלא סבטקסט.

ודבר אחרון – אם האשמה של דמות היא הסבטקסט שלה, אז חלק בלתי נפרד מהתהליך שתעבור  הדמות בתסריט יהיה גם לדעת לסלוח לעצמה.

נו, הלוואי על כולנו…

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.