זו מעולם לא הייתה אהבת אמת, אבל בהחלט מערכת יחסים קלילה ומהנה. ועם זאת, איפשהו סביב עונה חמש, נשברתי. כל הדמויות התחילו להישמע לי אותו הדבר וידעתי בדיוק מה הולך לקרות לפני שזה קרה. גם התחבולות התסריטאיות כבר היו לי שקופות עד גיחוך. אז נפרדנו, האנטומיה של גריי ואני. כל אחת פנתה לדרכה, בלי משקעים מיותרים.
כך עברו להן כמה שנים והנה הפלא ופלא, לפני כחודש כל העונות של האנטומיה של גריי הגיעו לסלקום טיוי. אין מה לומר, חדשנות בשיאה. בכל מקרה, די מתוך שעמום, חשבתי לעצמי "מעניין מה הולך שם בסיאטל גרייס" בעונה… נניח… 9. פרק… נניח… 16. וצפיתי בפרק, והנה התובנות:
חמש דרכים בטוחות לליבו של הצופה, בחסות בית החולים סיאטל גרייס
- כל פרק עומד בפני עצמו. לכאורה, אם נפסיד כמה עונות של גריי נפספס מידע: מי שכב עם מי, למה הם נפרדו ומי רב עם מי, אבל זה לא ממש נכון בפועל. כל פרק באנטומיה נפתח בקריינות שיש לה נושא מסוים, הנושא של הפרק. בכל פרק יש כמה סיפורים שלמים, שמתחילים ומסתיימים בפרק ודרכם אפשר להתעדכן במידע שפספסנו. זה מאד חשוב: התחלתם סיפור? גם אם אתם רוצים למשוך אותו לכל אורך העונה, חייבים להביא לאיזשהו סיום בפרק. בכל פרק חייבים להיות התחלה, אמצע וסוף, גם אם העלילה לא נפתרת. בסוף הפרק הצופים צריכים לצאת "שבעים", לא מתוסכלים (כמו ההרגשה המבאסת לצאת מסרט "המשך" מאוכזבים ובהרגשה שכל ייעודו של הסרט הוא להצדיק את סרט ה"המשך" הבא).
- כתיבה שנונה. תגידו מה שתגידו, הכותבים של גריי'ז לא מזלזלים בצופים שלהם. הכתיבה טובה, יש קונפליקט בכל סצנה, יש המון הומור (גם עצמי), יש לא מעט סבטקסט ויש התמודדות עם עומק רגשי. זה מה שמבדיל בין סדרות כאלה לבין טלנובלות, ששם אין סבטקסט ואין עומק. אסור לזלזל בצופים. לדוגמא, בפרק שבו צפיתי, שוב חייה של מרדית היו בסכנה וכריסטינה אמרה לדרק המודאג: "היא שרדה טביעה, פצצה והתרסקות של מטוס, היא לא תמות היום". גם לנו הצופים ברור שהיא לא תמות היום (שוב), אבל במקום שאנחנו נגיד לעצמנו את המשפט הזה בלב, כריסטינה (בשם הכותבים) אומרת לנו: "אני יודעת שזה לא הגיוני וקצת מוגזם ששוב היא תנצל ממוות בטוח. אתם צודקים, אבל תזרמו איתנו, כדאי לכם." ככה יצאנו בהרגשה שלא מזלזלים באינטליגנציה שלנו וששווה לנו להמשיך לצפות, כי יש מישהו מיומן שאחראי על כל זה.
- אינטימיות של הצופה עם הסדרה (שפה). כמו שיש ביטויים או בדיחות שרק חברי המשפחה הפרטית שלכם מכירים, כך ניתן (וכדאי) לפתח שפה אינטימית עם הקהל. "מקדרימי" ו"מדוזה" ושאר הכינויים של הדמויות הראשיות, למה מתכוונים כשמישהו מזמין מישהו אחר ל"חדר הכוננות" בבית החולים, הקודים שבין מרדית וכריסטינה וגם, כמובן, קריצות לעבר ההיסטורי של הדמויות והומור עצמי. כל אלה הם חלק מהשפה של הסדרה, שאותה מדברות הדמויות שלה, אבל גם צופייה. אחת הסיבות ש"מטומטמת" הצליחה כל כך היא שיש שם שפה שנוצרת גם בסדרה עצמה, אבל גם עם הקהל. גם "עספור" עשתה את זה. שתי אלה הן סדרות שיש בהן אלמנט טלנובלי, אבל הן מצליחות ליצר אינטימיות אמתית, גם עם הצופה.
- דמויות. בסוף, ברוב המקרים, אנחנו חוזרים לסדרה בגלל הדמויות, גם אם הסיפור מותח מאד. אם דמות נגעה בנו, גרמה לנו להזדהות, אנחנו נסלח לה על הרבה מאד דברים. תבנו דמויות עם עומק, עם רצונות וחלומות, אבל גם עם פגמים וחולשות. אחת הדמויות הטובות בגריי'ז היא כריסטינה. היא מנתחת מבריקה שרוצה להיות הכי טובה ושום דבר לא יעמוד בדרכה. אין לה זמן לרגשות ומה שמנחה אותה הוא ההיגיון (שזוהי גם דילמה בסיסית של כל מי שעוסק ברפואה: רגש מול הגיון). עם זאת, הקשיחות של כריסטינה מחפה על רגישות ופגיעות גבוהות שאין לה יכולות להתמודד איתן. הסתירה הזו אמנם מקדמת אותה מקצועית אבל הורסת לה בתחומים אחרים, כמו באהבה. מצאו סתירות בדמות שלכם, מצאו מאפיינים ייחודיים שאין לאף אחד אחר. אם אתם תזדהו עם הדמויות שלכם, כנראה שגם אנחנו נזדהה.
- פאן פאן פאן. החיים שלנו עמוסים, לחוצים, מעייפים, אז אם כבר פינינו 40 דקות לשבת ולצפות בסדרה, אנחנו רוצים ליהנות. אנחנו רוצים לעבור חוויה: לבכות או לצחוק או להתרגש או לפחד. בבקשה בבקשה, אל תתנו לנו להרגיש שסתם בזבזנו זמן. בהסכם הזה שיש ביני לבין פרקים מזדמנים של האנטומיה של גריי, הצד השני עומד בהתחייבויותיו, בדרך כלל.
