בסוף העונה הראשונה של "דברים מוזרים", אחרי שאמו, השריף וחבריו הטובים חיפשו את וויל בעולם שמעל ובעולם שמתחת – הוא סוף סוף חוזר הביתה. הם ניצחו.
האמנם?
הרי אם הסיפור היה נגמר שם, הבת שלי בת ה-13 לא הייתה שומעת היום בלופים שירים של פרינס וקייט בוש, ומופתעת לגלות שגם אני מכירה אותם…
הקליפהאנגר (Cliffhanger), כשמו כן הוא: הוא משאיר אותנו "תלויים על המצוק", מתנדנדים בין שמיים לארץ. האם ניפול או ננצל?
זו בדיוק התחושה שאנחנו רוצים לעורר בצופים בסוף פרק, עונה או סרט המשך. המטרה היא אחת: לגרום להם להמתין בקוצר רוח, או פשוט ללחוץ על כפתור "הפרק הבא".
אז מה חשוב לזכור כשמתכננים קליפהאנגר?
1. בתוספת לעלילה, לא כתחליף
אין דבר מתסכל יותר מלהגיע לשיא העונה, לרגע שבו הדמות צריכה לבחור בין שתי אפשרויות גורליות, ואז – מסך שחור. זה מרגיש כמו רמאות. בשביל זה צפינו בעונה שלמה?
הקליפהאנגר, בדיוק כמו הטיזר (האח הקטן שעליו כתבתי בפעם הקודמת), הוא תוספת לסיפור ולא תחליף לשיא ולפתרון. ב"דברים מוזרים", למשל, העונה הראשונה מספקת פתרון ברור: יש ניצחון ווויל חוזר הביתה. רק אחרי שהמתח נרגע, מופיע הקליפהאנגר שמאותת לנו: "עכשיו הכל בסדר, תנוחו… אבל זה עדיין לא באמת נגמר".
כאן הסצנה המלאה.
2. שיהיה לנו אכפת
כדי שהצופים ירגישו מחויבים לפרק הבא, הקליפהאנגר חייב להכות בבטן הרכה. הוא חייב להשפיע ישירות על דמות שהקהל קשור אליה רגשית. אם הסכנה מרחפת מעל דמות שולית, המתח יתפוגג במהירות. קליפהאנגר אפקטיבי תמיד יזעזע את עולמה של דמות אהובה ומרכזית.
3. המהפך: שינוי בנקודת המבט
הדרך המתוחכמת ביותר להשתמש בקליפהאנגר היא לאו דווקא סכנה פיזית, אלא שינוי בדינמיקה או חשיפת סוד שטורף את הקלפים.
אחד הקליפהאנגרים המפורסמים ביותר הוא ה –
"We have to go back" של הסדרה "אבודים". אחרי כמה עונות של הישרדות על אי בודד ומקולל, הגיבורים סוף סוף ניצלו וג'ק וקייט סוף סוף יכולים לחיות באושר, אבל אז מגיע הטוויסט בקליפהאנגר: ג'ק מאבד את זה וזועק לקייט שחייבים לחזור לאי. זה היה בלתי נתפס עבור קייט וגם עבור הצופים (וכנראה שגם עבור הכותבים, שסיבכו את עצמם בעונה אחרונה שנויה במחלוקת).
הנה הסצנה.
בשורה התחתונה: עם כל הכבוד לרצון לגרום לצופה להישאר במתח, קליפהאנגר חייב להיות חכם, מתוחכם והוגן. הוא חייב לקדם את העלילה באמת. אחרת? פשוט איבדתם אותנו.
