כשהייתי בת 12 אבא שלי נשלח לשגרירות ישראל בקיטו, אקוודור. עד אז הייתי ילדה רגילה ירושלים, לא ענייה ולא עשירה, מרב מהשכונה… לא היה לי מושג אפילו איפה זה אקוודור

ככה זה, שוב סוף אוגוסט ושוב הרחובות ריקים, קל (יחסית) למצוא חנייה, אין הרבה פקקים והפיד בפייסבוק מלא תמונות של כולם נופשים. ואני פה. לא, לא מתמסכנת או משהו. מקנאה?

בסתיו לקחנו את הילדות להולנד. כמו כל תייר ישראלי טוב התמקמנו באחד הפארקים הגדולים ונסענו משם לטיולים יומיים לפה ולשם. במהלך הטיולים שמענו רדיו מקומי, מן תחביב משונה שלי. מהר

כל תסריטאי יגיד לכם שסצנות טלפון הן מאד בעייתיות וצריך להימנע מהן או לצמצם אותן. אבל הטלפון כבר מזמן הפך לחלק כמעט בלתי נפרד מהגוף שלנו ומחיינו ולכן קשה לא

בואו נדבר רגע על ההסכם הלא כתוב בין תסריטאי/ת לצופה: הואיל וצד א' (להלן: התסריטאים) מעוניין שצד ב' (להלן: הצופים) יקשרו רגשית ויזדהו עם הדמויות שיצרו מדמיונם הפורה, צד א'