טיפים מהכותבים הגדולים של הוליווד – חלק ראשון

טיפים מהכותבים הגדולים של הוליווד – חלק ראשון

מאיפה הגיע הרעיון ל"ארבע חתונות ולוויה אחת", מה ג'ף ניקולס עושה עם כרטיסיות ומה היעד היומי של פול פייג? איזה כיף שנתקלתי בכתבה ארוכה מאד ובה ראיונות עם כמה מהכותבים הטובים והעסוקים בהוליווד, שמדברים על הדברים שעובדים להם יותר כשהם כותבים, וגם על אלו שפחות. אז כמו החננה של הכיתה, סיכמתי את הדברים החשובים, תרגמתי, וגם נדחפתי עם כמה מחשבות משלי (זכותי, אם אני כבר עושה עבורכם את העבודה המלוכלכת). וזה רק החלק הראשון. בשבוע הבא אפרסם את החלק השני.

 

על רעיונות ואיך הם הופכים לסרט:

תסריטאות מסקרנת אתכם? הצטרפו לאחת הסדנאות שלי:

ג'ף ניקולס ("הסיפור של מאד", "סערת רוחות"): אם אתם במקרה חברים שלי, אני אושיב אתכם ופשוט אקיא עליכם את הסיפור. הרגע שבו אתה מספר לאנשים את הסיפור זה הרגע שבו אתה מתחיל להבין מה עובד, מה מתחבר. אתה חייב, כי אתה כל הזמן ממשיך לספר את הסיפור.

ריצ'ארד קרטיס ("ארבע חתונות ולוויה אחת", "אהבה זה כל הסיפור""נוטינג היל" "יומנה של בריג'יט ג'ונס"): אם היה לי איזה חוק לגבי תסריטאות הוא היה: להניח ולתת לדברים להתבשל כי זה מה שעשיתי עם הסרטים שלי… לפעמים אני חושב שזה שכתבתי אולי רק חצי מהסרטים שהייתי אמור לכתוב זה דווקא לטובתי, כי אני אוהב לחיות עם הרעיון. סרט הוא לא פלירט, הוא מערכת יחסים. אמרתי פעם לחברה שלי שההבדל בין רעיון טוב לסרט גמור הוא כמו ההבדל בין לראות בחורה יפה במסיבה לבין להחזיק לה את היד בלידה של ילדכם השלישי. זה מסע ארוך ולא כל רעיון טוב הופך למערכת יחסים.

הערה שלי: ישנם רגעים שאנחנו כל כך שקועים בתסריט שאנחנו מתחילים ממש לא לסבול אותו. לא להילחץ, זה חלק טבעי מהתהליך. במקרים האלה באמת טוב להניח את התסריט בצד קצת, אבל תזהרו לא להניח אותו ליותר מדי זמן, שלא תאבדו את הקשר או "תצאו מהשוונג". תגדירו לעצמכם חופש של עד 3 ימים ותבדקו שוב את המצב.

 

על המבנה

ריצ'ארד לינקלייטר  (טרילוגיית "לפני הזריחה", "התבגרות", "טריפ נעורים"): עבורי האתגר הגדול הוא להבין איך לספר את הסיפור, המבנה שלו. הסרטים של וודי אלן הם מצבור של רעיונות שונים. זו הגאונות שלו, הוא פשוט הוגה רעיונות 24/7. בכל כך הרבה מסרטיו הוא יוצר מבנים מיוחדים, מבנים שהם כמו סלים שיכולים לאכלס את כל הרעיונות שלו.  למשל, ב"לפרק את הארי" –  שחקן שלא בפוקוס?  אתה לא עושה סרט שלם על רעיון כזה, אבל אתה שם לב שבסרטים שלו הוא לא מספר רק סיפור אחד, הוא יוצר מבנים מיוחדים שיהיו בית לכל הרעיונות השונים האלה. הוא עושה זאת שוב ושוב, וזה ניצחון עלילתי – למצוא כל פעם את "הבית" הנכון לרעיונות שלך.

פול פייג ("זרוקים ויורמים", "מסיבת רווקות", "עצבניות אש"): אני מעדיף לחשוב קודם על הדמויות והאישיות שלהם ורק אז למקם אותם בתוך הרעיון ולראות לאן הן לוקחות אותו. אחר כך אני מתחיל לחשוב על הסיפור ומנסה ליצור כמה שיותר טוויסטים בעלילה.

אני מפנה זמן לכתיבה כל יום… ואני מציב לעצמי יעדים: חמישה עמודים ביום. כל עוד אני כותב חמישה עמודים ביום, תוך 23 ימים יש לי דראפט ראשון.

דיאבלו קודי ("ג'ונו", "ריקי והפלאש"): אני שונאת לתכנן, אבל מכריחים אותי… אני אוהבת לחשוב על סיפור מפותל ולראות לאן הדמויות ייקחו אותי. לא פעם הייתי מופתעת מהסופים של התסריטים שלי. ב"ג'ונו", למשל, הייתי בטוחה שג'ונו תשכב עם מארק, הדמות של ג'ייסון בייטמן, אבל כשהגעתי לסצנה אמרתי "שיט, היא לא רוצה לעשות את זה!" אז שיניתי כיוון. אני לא יכולה לעשות את ההחלטות האלה מראש. אני לא יודעת מי הדמות שלי עד שאני לא משקיעה זמן בכתיבתה.

הערה שלי: אם קודי אוהבת לתכנן מראש או לא, דווקא הסרט ג'ונו הוא סרט שהמבנה שלו מאד קלאסי, ממש "ביי דה בוק".

ריצ'ארד קרטיס:  אני זוכר איך התגבש הרעיון ל"ארבע חתונות ולוויה אחת": עסקתי בשאלה "איך למצוא את הבחורה הנכונה?" חשבתי על זה הרבה בשנות העשרים לחיי וגם הלכתי להמון חתונות, אז היו לי המון תובנות על חתונות. באותו זמן התחיל לעצבן אותי שבסרטים רואים בחור ובחורה נפגשים ומיד קאט והם כבר יוצאים לדייט. אתה חושב לעצמך – 'רגע, איך זה קרה?' ואז שוב יש קאט והם באמצע ריב ואתה שוב שואל את עצמך – 'מה? מה קרה פה?' ואז הייתה לי הברקה מבנית –  חשבתי 'זה יהיה נהדר לצפות בסרט שבו רואים כל רגע בין בחור ובחורה, עד שהם נהיים זוג (מלבד שעות הסקס).  זה מה שקורה בסרט, רואים כל רגע שאנדי מקדואל ויו גרנט מבלים יחד, אז כנראה שהסרט הוא שילוב של אוטוביוגרפיה, בדיחות על חתונות ורעיון מבני.

ג'ף ניקולס: אני כותב את כל הרעיונות על כרטיסיות וזורק אותם על הרצפה. זו דרך מצוינת לשבור את הליניאריות. כשכותבים על דף צריך מיד להחליט איפה מתחילים. כשאני זורק את הכרטיסיות על הרצפה, לאט לאט מתחילה להתגבש צורה. אני מדביק חלק מהן על לוח שעם ולפני שאני שם לב, אני כבר יכול לראות את כל הסרט רק מלהביט בפתקים.

מייקל וובר וסקוט ניוסטדטר ("500 ימים עם סאמר", "אשמת הכוכבים"): אנחנו לא כותבים מילה עד שהכל מתוכנן ופתור. יש לנו מסמך של קווי מתאר, שהוא לעינינו בלבד והוא נע בין 8-10 עמודים ובהם רשימת סצנות על פי הסדר, מעין מפה של התסריט. בעמודים אלו יש את הדמויות המרכזיות, נקודות המפנה, הסיפורים המרכזיים ובתקווה גם כמה בדיחות. גם סיפורי משנה מופיעים שם. כמובן שבמהלך הכתיבה יש גילויים נוספים. תמיד יש מידע חשוב שצריך להיכנס באלגנטיות לסיפור, ולשם כך אנחנו כותבים את המסמך הזה. ונגלה עוד סוד: אנחנו לא מצחיקים. אנחנו טובים בדרמה ובסיפור, ורק אחרי שכל הסיפור עומד, אנחנו חושבים איך להכניס לתוכו קצת קומיות.

הערה שלי: וובר וניוסטדטר אולי לא קוראים למסמך בשמו, אבל מדובר בטריטמנט לכל דבר. רבים חושבים שטריטמנט זה מסמך להגשה. בדרך כלל לא כך הדבר (ואם צריך להגיש אותו כדאי שיעבור סגנון ועריכה מאסיבית). הטריטמנט מיועד לתסריטאי, ולו בלבד, והוא אכן מהווה מפה. חשוב לכתוב טריטמנט לפני כתיבת התסריט, בדיוק כמו שחשוב לקחת מפה למסע או טיול. ועם זאת, אסור לשכוח להביט תוך כדי על הנוף ואם יש איזו דרך צדדית ששווה ללכת בה, לא לפחד לנסות.

ועד לפעם הבאה אשאיר אתכם עם זה:

דיאבלו קודי: פשוט תמשיכו לכתוב, בסוף זה ייצא. זה כמו במכוניות מתנגשות, כשנתקעים במישהו ואי אפשר לזוז, ממשיכים ללחוץ על הגז ומזיזים את ההגה ובסוף עושים סיבוב של 180 מעלות.

לכתבה המלאה

הצעד הבא - מצטרפים לסדנת התסריטאות שלי:

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.