תשמעו סיפור מפתיע:
ממש לאחרונה חזרתי מהתנדבות בדרמסאלה בהודו. אני לא ארחיב כאן על ההתנדבות, אפשר לקרוא על זה פה, אבל אחד הדברים הנפלאים שקרו לי במהלך השהות שלי שם הוא שקמתי בוקר אחד מהשינה עם רעיון לסדרה. לא רעיון כללי, אלא ממש רעיון עם פוטנציאל לפיתוח, עם קונפליקט נוגע ללב, רעיון אקטואלי, עם דמויות שכבר ליהקתי (בראש לא הייתה בעיה תקציבית או מגבלת שפה) ואופציות לעונות נוספות. כשקמתי מהמיטה הרגשתי שכל מה שצריך הוא לשבת ולכתוב מסמכי הגשה.
הרגעים האלה הם משמחים מאד, אבל גם מאד מבלבלים. למה דווקא הרעיון הזה הגיע אליי ולמה זה לא קורה לי כל הזמן? מה עשיתי שפתח לי את הערוץ הישיר לרעיונות?
אחרי מחשבות רבות ושיחות עם כל מי שהיה מוכן לשמוע (ולפעמים גם מי שפחות) הנה המסקנות האופרטיביות שלי. יש לי תחושה שזה יכול יעזור לכל מי שיוצרים.
1. להשאיר ערוץ פתוח – כל הנסיעה להודו הייתה מפתיעה ומהירה. הרגשתי שזו מתנה שקיבלתי מהיקום והייתי כל הזמן בחיפוש אחרי עוד "מתנות" כאלה, הרפתקאות קטנות ומפתיעות. ואם מחפשים, מוצאים. עכשיו כשחזרתי לחיי היום יום המורכבים שלנו בארץ, אני מנסה להישאר באותו מיינדסט. בהבנה שיש מסביבנו המון סיפורים ורק צריכים למצוא אותם. זה לא פשוט ודורש תרגול, אבל זה ממש כיף למצוא סיפורים וצירופי מקרים וזה גם משאיר מקום לקצת אופטימיות.
2. לכתוב, לצייר ולתעד – לאורך כל השהייה שלי בהודו כתבתי ותיעדתי. כתבתי יומן בכל יום (לא משהו ארוך או אומנותי, סתם מה עשיתי ואיך הרגשתי), כתבתי שירי הייקו, ציירתי ביומן הוויזואלי שלי, צילמתי דברים שטותיים שהצחיקו אותי או דברים קטנים שריגשו אותי. שום דבר לא נשאר לי בראש.
3. סרטוט מפה – כשחזרתי עלעלתי במה שכתבתי, ציירתי וצילמתי בהודו והאמת, קצת התבאסתי על עצמי. המון דברים שחזרו על עצמם שוב ושוב, כמה אני צפויה. למרות זאת, עשיתי רשימה של כל הנושאים שחזרו על עצמם ביומנים, בגלריה ובוואטסאפים ולהפתעתי התגלתה לפני מפה: מפה למה שמעניין ומרגש אותי, לדברים שמציתים בי אש כלשהי, שבהם אני כנראה רוצה לגעת ביצירה, בעבודה ובכלל בחיים.
תרגיל כייפי ומפתיע, ממליצה ממש.
4. לא לוותר ולשתף עם אחרים – כשהרעיון לסדרה הגיע אליי בשלמותו ומוכנותו נבהלתי ממנו ודחיתי אותו על הסף. הרעיון אמנם מתכתב עם הנושאים שעלו מהמפה בסעיף הקודם, אבל מיד הסברתי לעצמי למה אני לא רוצה לכתוב אותו, למה כבר מיציתי מזמן את הנושא הזה ובכלל למי יש זמן לזה עכשיו. אבל הייתה מחשבה שלא הניחה לי: אם קיבלתי את הרעיון בשלמותו ככה במתנה, האם יש לי אחריות עליו? מי אני שאזרוק אותו הצידה?
אז שאלתי את עצמי כמה שאלות נוקבות, כולל השאלה הבלתי נמנעת, האם אני דוחה את הרעיון כי אני מפחדת ללכת על זה? התשובות היו מורכבות, אבל לא וויתרתי לעצמי וכאמור, שיתפתי גם אחרים במחשבות. התוצאות היו מרגיעות וחיוביות: הבנתי שאני יכולה רק להתחיל לפתח את הרעיון, שאני יכולה להשתמש ברעיון בדרכים יצירתיות שונות (לא רק כסדרה) ושאני יכולה לפנות זמן לחשוב על זה עוד.
אין לדעת לאן הרעיון הזה יוביל אותי, אבל אני יוצאת למסע, מי כמוני יודעת כמה זמן לוקח תהליך יצירתי. את ארבע הנקודות האלה אני לוקחת על עצמי בחודשים הבאים, כמה שאוכל. אני ממש מקווה לעמוד בציפיות של עצמי –
ואני גם קצת מתרגשת.
