אני אוהבת כשיש לי משימות ספציפיות.
אני אוהבת לסמן עליהן 'וי' ובסוף היום להרגיש ש'ניקיתי שולחן'.
אבל לפעמים יש לי פחות משימות ספציפיות,
ועדיין- כשהיום נגמר אני מרגישה שלא הספקתי כלום.
ואני גם גמורה מעייפות, הרבה יותר מבימים שבהם יש לי מיליון משימות ולו"ז לא הגיוני.
במה אני כל כך עסוקה?
בלתכנן, מסתבר.
אני מתכננת המון דברים כרגע, מכל מיני סוגים ותת קטגוריות.
ותכנון, גם אם הוא רק בראש, דורש המון משאבים.
אני מתכננת כשאני מול המחשב,
אני מתכננת כשאני מסיעה ילדה לחוג
ואני מתכננת כשאני יוצאת עם הכלבה.
בשלב התכנון אין 'וי', יש מהלך לא ליניארי של הבנות, שמעלות שאלות נוספות, שלעיתים גם יוצרות נסיגה או תקיעות, ואז שוב להבנות וחוזר חלילה.
ממש כמו תהליך כתיבה.
לפעמים יש משימה ספציפית (לכתוב סצנה/תקציר עלילתי) ולפעמים המשימה היא פחות קונקרטית, כמו לפצח מהלך עלילתי, לחשוב על סיפורים או להבין לעומק למה דמות עושה את מה שהיא עושה.
בימים כאלה נדמה ששום דבר לא מתקדם, כי אין תוצר או עדות לעבודה שנעשתה. זה מתיש.
ג'ון לנון אמר ש"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות", אבל יסלח לי המנוח. עם כל הכבוד לחיים, תכנון הוא חלק קריטי בכתיבה או בעסק, או בחיים.
אם לא מתכננים, לא מניחים כוונה, לא אוספים משאבים ולא מפנים לזה מקום.
אני בעד להשאיר פתח לא קטן לחיים, שיוכלו להפתיע ולהראות לנו את הדרך, אבל אם אנחנו רוצים להגיש תסריט לקרן או לחברת הפקה – דרוש תכנון רציני.
אז אם אתם, כמוני, בשלב התכנון, בואו נהיה נחמדים עם עצמנו ונאפשר לעצמנו את הזמן והמרחב.
זו באמת עבודה קשה.
