מי שלמדו אי פעם במסגרת אמנותית כלשהי מורגליםות בביקורת. המחשבה, הנכונה בבסיסה, היא שמטעויות לומדים, כי כשטועים לומדים מה לא לעשות וחושבים איך להשתפר כדי לא לטעות שוב. אם ההערות שתקבלו על דראפט ראשון של תסריט יהיו "וואו", "מדהים" ו"כל הכבוד" אז סביר להניח שלמי שקראו פשוט לא נעים להגיד לכם איפה יש בכל זאת נקודות חולשה. דראפט ראשון, ברוב המוחלט של המקרים, הוא טיוטה – טובה יותר או פחות, אבל טיוטה.
חלק ניכר מעבודת התסריטאי/ת הוא שכתוב. אתםן עוד תשכתבו עד דק, תכירו כל פסיק ותבחנו כל שלוש נקודות. בתסריט אין מקום לעודפים, לניסויים ולטיולים. הוא צריך להיות מהודק ומקצועי וכדי להגיע לזה צריך לקבל המון הערות והארות.
ובכל זאת, לא רק מטעויות לומדים. לעיתים מי שיקראו את התסריט ישכחו להגיד גם מה טוב ומה כן עובד. ע"פ רוב זה לא נעשה מאיזו סיבה זדונית או מתנשאת אלא מרצון עז לקדם ולעזור. וזה קורה לכולםן, גם לי. לא מזמן ניגשה אלי משתתפת בסדנה ואמרה לי "הבנתי מה לשפר, אבל מה כדאי לי לשמר?" שמחתי מאד שהיא לא וויתרה לי. לא בגלל שיותר נחמד לשמוע דברים טובים ולא בגלל שיותר קל לקבל ביקורת אחרי שמקבלים פידבק חיובי, אלא בגלל שגם ממשוב חיובי לומדים המון.
אם אהבתי דמות, אם הזדהיתי איתה, אם צחקתי מבדיחה, אם משהו נגע לליבי, אם הזלתי דמעה – על כל אלה התסריטאי/ת חייב/ת לדעת. במהלך השכתובים הרבים, יש רגעים שכבר לא יודעים אם זו בדיחה שמצחיקה רק אותי או שזה באמת מצחיק, אם הדמות מיוחדת או סתם מוזרה. לפעמים אנחנו משכתבים גם דברים שהיו מוצלחים ולא נזקקו לשכתוב. חשוב שהתסריטאים ידעו בדיוק מאיזו בדיחה צחקתי ובדיוק מתי הזלתי דמעה כדי שידעו לשמר או להשתמש בזה בסיטואציות אחרות.
אז בלי להתבייש בבקשה. אם אתםן מקבליםות ביקורת ואין בה מספיק ביקורת חיובית, עמדו על זכותכםן לקבל אותה, כדי ללמוד. זו המהות של משוב, שאמור לכלול גם את ה"שימור" וגם את ה"שיפור". אל תפחדו לשאול שאלות ספציפיות כמו: איזו דמות אהבת? מה אהבת בדמות הזו? האם צחקת? מתי? האם התרגשת? מתי? מה החוזק של התסריט הזה?
ואגב, לגיטימי לגמרי לדרוש את הביקורת החיובית גם בשביל ההרגשה שלכםן. אין סיבה שתסתובבו בתחושת כישלון כשלא באמת נכשלתםן.
ואיך תדעו אם ביקורת היא בונה ולא הורסת? מאד פשוט: אחרי ביקורת הורסת יש תחושה של דיכאון ותסכול. אחרי ביקורת בונה יש תחושה של "וואלה, איך לא חשבתי על זה!"
