לפני שבועיים עמדתי בתור בבנק כשלפתע ראיתי חברה מהעבר, מישהי שלא ראיתי חמש עשרה שנה לפחות. ממש רגע לפני שידי נשלחה לעברה בהתרגשות, היא הסתובבה. זו לא הייתה היא.
חלף שבוע, שכחתי מזה לגמרי, ופתאום אותה חברה שלא שמעתי ולא ראיתי שנים, פונה אלי בפייסבוק. מישהו שהכיר מישהו, ששאל אותה עלי והופ – חודש הקשר.
צירופי מקרים מעין אלו קורים לנו כל הזמן בחיים, אבל בתסריט זה פשוט לא עובד. כלומר, ברור שקיימים צירופי מקרים בסרטים, הבעיה נוצרת כשצירופי המקרים האלה פותרים את הבעיות בעלילה.
כשעלילות נפתרות לנו בתסריט ע"י צירוף מקרים, זה מרגיש שהתסריטאים עשו לעצמם הנחה.
למשל: חייזרים מנסים להתשלט על העולם ויש לנו גיבור שמנסה לעצור מבעדם, ובדיוק כשהכל נראה אבוד עבור הגיבור, נופל מטאור על החללית ומחסל את החייזרים. מאכזב קצת, לא? הרי רצינו לראות את הגיבור שלנו בפעולה, מגייס את כוחו ושכלו החריף ומנצח בקרב בכוחות עצמו. קצת מרגיש שלתסריטאיםות לא היה כח לחשוב על פתרונות יצירתיים.
צירופי המקרים האלה הם מה שנקרא "דאוס אקס מכינה" (אלוהים שבמכונה): מושג שנותר מימי היוונים, כשברגע השיא במחזה מכונה הורידה לבמה "אל" שפתר בעיות בעלילה שלא נמצאה דרך אחרת לפתור אותן.
מונטי פייתון צחקו על התופעה הזו שקורית בסרטים. בסרט "בריאן כוכב עליון" ישנה סצנה שבה הרומאים רודפים אחרי בריאן, שמטפס לראש מגדל גבוה ונופל ממנו בדיוק כש…
טוב נו, הנה הסצנה:
בדיוק כשבריאן קופץ אל מותו בלית ברירה, מגיעה חלילית, אוספת אותו, מנהלת מרדף בחלל ומתרסקת חזרה בלב ירושלים כשהוא יוצא ממנה בנונשלנטיות, בריא ושלם. כשמונטי פיטון עושים את זה – זה מצחיק, אבל כשאנחנו צופים במתח בפרק של סדרה או בסרט בן 90 דקות ואז ברגע האחרון הכל נפתר כי במקרה הייתה בדיוק רעידת אדמה שהצילה את הגיבור, זה מאכזב ואפילו מכעיס. ובבקשה אל תגידו את המשפט החביב עלי: "אבל ככה זה קרה במציאות!"
נכון, אבל המציאות לחוד והתסריט לחוד.
אז איך נמנעים מפתרונות של צירופי מקרים?
לא מעגלים פינות:
תכננו – צריך לצאת לדרך כשאתםן יודעיםות מה הולך לקרות ולאן צריך להגיע. שברו את הראש, חשבו על כל הפתרונות האפשריים. אל תסמכו על זה שהרעיונות יגיעו תוך כדי, כי אז תמצאו את עצמכםן בעונה האחרונה של "אבודים" מנסים לספק הסבר מניח את הדעת למיליוני צופים זועמים.
תחקרו – אם התסריט הוא על חקלאים, דברו עם חקלאים אמיתיים. כותביםות דרמת פשע? לא בעיה להגיע לשוטריםות/אסיריםות לשעבר/עיתונאיםות/עובדיםות סוציאליםות. קחו אתכם קצת תושייה, טלפון להקליט איתו ודף עם שאלות שחשבתםן עליהן עוד בבית. לא רק שתצאו עם תשובות, תצאו גם עם המון רעיונות חדשים.
תספרו – ספרו את הסיפור ל 2-3 א.נשים שאתם סומכים עליהםן. כבר בזמן שתספרו את הסיפור בקול רם, תרגישו איפה זה לא מתחבר. אם נתקעתםן באמצע הסיפור – יש בעיה. ואם לא, בקשו ממי שמקשיבים לכםן לעצור כשמשהו לא הגיוני או לא מסתדר.
זכרו, את צירופי המקרים תשאירו לחיים האמיתיים, ולא לתסריט.
