פלאשבק זו סצנה שקוטעת את הרצף הסיפורי הליניארי ולוקחת אותנו אחורה בזמן. בדרך כלל משתמשים בפלאשבק כדי לגלות מידע חשוב על סיפור הרקע של הדמות, מידע שמשפיע על העלילה בהווה, על התנהגות של דמות או על מערכת יחסים.
הכוונה פה היא לפלאשבקים בצורת סצנות שמשולבות בעלילה ולא סרטים שמסופרים בצורת פלאשבק כמו "טיטניק", "פורסט גאמפ" או "אני והחברה", שבהם הסרט מסופר מהפרספקטיבה של דמות שנזכרת בעבר. ואני מוציאה כאן מהכלל גם סרטים כמו "ממנטו", "שמש נצחית בראש צלול" ו"החשוד המיידי", שבכולם משתמשים בפלאשבקים כחלק מאופן הסיפור, כשהמשחק עם הזמן הוא נושא מרכזי בסרט.
שמתי לב שלעיתים האצבע של תסריטאיםות קלה על ההדק בכל הקשור לפלאשבקים. מצד אחד יש לא מעט פלאשבקים בסדרות ובסרטים הטובים ביותר, ומצד שני הפלאשבק נחשב לכלי קצת מיושן שמעיד פעמים רבות על "עצלנות תסריטאית".
אז למה הפלאשבק קיבל שם כזה רע?
כי כשפלאשבק הוא מיותר, הוא סתם מושך תשומת לב לעצמו, מפריע לשטף הסיפור ועלול לבלבל. פלאשבק שכתוב לא מספיק טוב עלול להרגיש כאילו "הדובר מטעם התסריטאי" הגיע להסביר כמה דברים. מעין טריק זול שראינו כבר מיליון פעם: למה לגיבור שלי יש פרצי זעם? הנה פלאשבק מילדותו בו הוא חוטף מכות מחבריו לכיתה. סצנת פלאשבק כזו עלולה להרגיש צפויה, "מסבירנית" ופשטנית.
שוב ושוב אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהקהל היום מיומן וחכם וצופה בסדרות ובסרטים הטובים ביותר מכל העולם. אם אתםן חושביםות שלא יתפסו אתכםן על "קטנות", אתםן מזלזליםות בצופים.
אז החוק המרכזי פה הוא: צריכה להיות סיבה טובה לפלאשבק.
איך להשתמש נכון בפלאשבק?
- לפלאשבק חייבת להיות מטרה עלילתית. אם הפלאשבק נועד רק "להראות את אהבתו של הגיבור לאביו" או "להבין פרט חשוב על עברו" – זו העברת מידע, לא מטרה עלילתית. הפלאשבק חייב להשפיע על מה שקורה בעלילה בהווה.
- הפלאשבק צריך להיות קצר, משמעותי ולא גונב את ההצגה – כדי שלא תהיה תחושה שעברנו לסרט אחר, או חלילה, לסרט יותר טוב…
- תחשבו אמינות – טכנית סצנות פלאשבק דורשות התאמות לתקופה המדוברת (אם זה פלאשבק לשנות ה 80, או לתקופת הבריטים, או לימי הביניים). פעמים רבות זה אתגר טכני מורכב ויקר. ויש עוד הרבה אתגרים, למשל למצוא שחקניםות שדומיםות לדמות שישחקו את "הגמות בילדותה". טעות קטנה או חוסר דיוק בפלאשבק והסצנה יכולה להזיק לאמינות של כל הסרט/פרק.
- וזה הטיפ החשוב ביותר: פלאשבק הוא לא פתרון לבעיה תסריטאית. בכל פעם שאתםן רוציםות להשתמש בפלאשבק תשאלו את עצמכםן: האם אפשר אחרת? אם כן, שקלו לוותר על הפלאשבק. פעמים רבות תגובה של הדמות הראשית לתמונה ישנה של משפחה מאושרת תהיה יותר אפקטיבית מכמה סצנות שמראות שאכן הייתה לו ילדות מאושרת.
בואו נבחן סצנת פלאשבק מוכרת לפי הכללים:
לצורך הדוגמא ניקח את סצנת הפלאשבק מתוך "המופע של טרומן", בה טרומן נזכר איך, כילד, איבד את אביו בסערה בים:
טרומן מפחד מהים ולכן הים מהווה מכשול עבורו כשהוא חושב לברוח, בהווה. ברור שלטרומן יש פחד מהים בגלל אותה סערה שראינו בפלאשבק, בה איבד את אביו. אבל לא רק זה, הסצנה מתחילה בכך שאביו אומר לו שמזג האוויר נראה רע ושכדאי שיחזרו לחוף, אבל טרומן הילד מבקש להמשיך לשוט עוד קצת. כריסטוף, דמות הבמאי ב"המופע של טרומן", בונה פה לא רק את הפחד של טרומן מהים, אלא גם את תחושת האשמה שלו על מות אביו (אשמה שאמו מטפחת כשטרומן מנסה להתמרד). האפקט של שני אלו משיג את המטרה העלילתית: יצירת מכשול פיזי ונפשי משמעותי לרצון של טרומן לברוח מהעולם שלו.
כך משפיע הפלאשבק על העלילה בהווה.
הסצנה הזו קצרה, משמעותית, אמינה ולא גונבת את ההצגה. היא מתחילה בדיוק בזמן ומסתיימת ברגע שהמטרה הושגה.
אבל האם אפשר היה בלי פלאשבק הסערה?
בהחלט כן. אפשר היה לראות את טרומן מגיע לים ומפחד ממנו, כך היינו מבינים את הפוביה שלו מהים, והיינו יכולים לשמוע על מות אביו באותה סערה בשלל הזדמנויות בתסריט. הטיעון הרגשי גם לא משכנע, כי אפשר היה לשמוע מטרומן את סיפור הסערה ואני בטוחה שג'ים קארי היה מצליח לרגש אותנו ולעורר בנו הזדהות גם רק מעצם הסיפור.
אז למה בכל זאת לא ויתרו על הפלאשבק?
בגלל שהכל שקר אחד גדול. הרי הסערה לא אמיתית בדיוק כמו שזה לא האבא האמיתי של טרומן, אלא שחקן, והמוות שלו מבויים לחלוטין. מלבד טרומן, הכל מבויים וכולם מעמידים פנים. למרות שאנחנו (הקהל) כבר יודעיםות את כל זה, רק אם נראה את הסצנה הזו במו עינינו נבין באמת עד כמה רחוק ילך כריסטוף, הבמאי, על מנת לשמור על תכנית הטלוויזיה שיצר. כל כך רחוק שהוא מסוגל לגרום לילד, שעבורו הוא כמו בן, לטראומה ותחושות אשמה לכל החיים. זו התמה של הסרט ולכן הפלאשבק נשאר.
אז לסיכום ובקיצור נמרץ – בכל הקשור לפלאשבק – לא על אוטומט.
