לכתוב לבד זה סיוט עד בלתי אפשרי. אני לא מכירה אף אחד/ת שכתבו תסריט לגמרי לבד. כתיבה היא תהליך לא פשוט בכלל, פיזית, מנטלית ורגשית. זה תהליך חושפני שמעמיד אתכםן מול הפחדים שלכםן, מול ראי שלא תמיד נעים להביט בו. זו רכבת הרים שרגע אחד מרגישים בה כאילו פיצחתםן את האטום ומיד אחר כך אפשר להרגיש כאילו כל זה חסר טעם ולא יעניין אף אחד. כתיבה היא קסם, קסם שיש לו כח ריפוי, סליחה וקבלה עצמית, חיזוק הביטחון והנאה צרופה.
אם אתםן רוציםות לכתוב תסריט מקצועי, להישאר שפוייםות וגם ליהנות מזה, חייבים ליצור לעצמכםן רשת תמיכה – את זה למדתי על בשרי בזמן שכתבתי את הסדרה שלי, וגם תוך עבודה עם יוצריםות רביםות. . אז הנה התובנות שלי לגבי רשת התמיכה שכל תסריטאי זקוק לה:
בעיני רשת התמיכה האופטימלית כוללת שלושה מעגלים:
מעגל ראשון: המקצועי
מעגל שני: הסמי מקצועי
מעגל שלישי: הלא מקצועי
המעגל הראשון: המקצועי
הכוונה לליווי מקצועי: מנטור/ית, מנחה, יועץ/ת או עורך/ת תסריט. באיזו מסגרת מתאים לכם לעבוד? זה תלוי בכםן (סדנאות, ליווי אישי, מייל, סקייפ, או אחד על אחד), אבל חייב איש/אשת מקצוע לליווי הפרויקט. זה מי שתהיו איתתו/ה בקשר רציף וקבוע, שיש לו/לה התחייבות כלפיכםן להיות עם יד על הדופק בנוגע להתקדמות, לקשיים ולהתלבטויות.
מה חשוב בבחירת המעגל המקצועי:
- חיבור. בחרו בעורך/ת שמתחברים לחומרים שלכם ואליכםן. הכי מתסכל לשבת עם מישהו שממש לא מבין את מה שאתםן מנסיםות להגיד, גם אם הוא עובד בימים אלה על סדרה לנטפליקס.
- שאתם סומכים על דעתו/ה המקצועית. לא רק בגלל שקיבלתםן המלצה, לא רק כי היא "נחשבת" לעורכת תסריט טובה ולא רק בגלל שהוא כתב משהו שהצליח. מקצועיות היא התנאי הבסיסי, אבל לא היחיד: צריך להרגיש שיש לכםן אמון בסיסי כבר בתחילת הדרך.
איך תדעו? נסו פגישת עבודה חד פעמית. זכרו, אתםן לא מחפשיםות מחמאות ולא "קטילות". תקשיבו טוב למה שנאמר לכם – האם ניכר שהחומרים ששלחתם נקראו ברצינות? האם הושקע זמן בחשיבה על הפרויקט? האם נאמר משהו בפגישה שמרגיש לכם נכון עבורכםן, שנוגע בגרעין של האמת של הפרויקט שלכם? אלה סימנים טובים.
- בלי אגו. אגו לא בריא לכתיבה בכלל. אגו יכול להתבטא בנטייה של אותו גורם מקצועי לרצות להטביע חותם על העבודה שלכםן, להפוך אותה לקצת שלהם. זה לא מרוע, להיפך, הרבה פעמים זה מתוך חיבור לפרויקט והמחשבה: "אני הייתי כותב את זה ככה".
פעמים רבות הסיפור דורש פירוק ובנייה מחדש, שינויים גדולים, פרידה כואבת מחלקים שאהבתם, אבל בסופו של דבר צריך להרגיש שהסיפור נבנה מחדש בצורה מדויקת יותר למה שרצית לספר מלכתחילה. עורך/ת התסריט חייב/ת להבין מה הכוונה שלך ולתת לך רעיונות לפתרונות שיעזרו לכם להחזיר את הסיפור לגרעין האמת שלו, לדייק אותו. זה בסדר ואף בלתי נמנע שיש חילוקי דעות, אבל בחילוקי הדעות האלה אין "מנצחים", מלבד הסיפור. מה שהכי נכון לסיפור – זה השיקול היחיד, פחות חשוב של מי היה הרעיון שנבחר.
- מישהו שירים אתכם ויאמין בכם. כמו שכבר סיכמנו, יש רגעים קשים בכתיבה – רגעים שבא לעזוב הכל ולברוח, רגעים שאי אפשר לשמוע יותר את הסצנה הזו ורגעים של חוסר ביטחון וכמעט שנאה לחומרים שכרגע כתבתם. חייבים מישהו שלא יתרגש מכל זה, שירגיע ויחזק ויראה לכם את הדרך לצאת מזה.
- תיאום "סיסטם" – אנשים שונים באים בגישות שונות, וזה בסדר גמור. מה שחשוב הוא להבין את השיטה ולסכם אותה כבר בהתחלה: מהי המטרה הסופית? איך ומתי הגיוני שנגיע אליה? שמתי לב שיוצרים מתקדמים הכי טוב כשהם יודעים מה הצעד הבא ושהם מרגישים שהצעד הזה ברור ובר השגה.
המעגל השני: ה"סמי מקצועי"
המעגל הזה הוא מעגל משני שלא צריך לקרוא כל דבר או לשמוע כל התלבטות. אלה 2-3 אנשים גג, אנשים שאתם עובדים איתם וסומכים על דעתם המקצועית. אלה אנשים שטוב להגיע אליהם בפרקי זמן קצת יותר גדולים, כשאם נתקעים על משהו גדול או מתלבטים ורוצים לשמוע חוות דעת נוספת או מעוניינים שיקראו תסריט.
לחלוטין מדובר באנשי מקצוע, אז למה אני קוראת לזה "המעגל הסמי מקצועי"?
כי לא כולם חייבים להיות תסריטאים. הם יכולים להיות מקצועיים בתחומים אחרים/חופפים: סופרים/שחקנים/במאים/מפיקים ואפילו אנשי מקצוע רלוונטיים לתחקיר שלכם כמו פסיכולוג או "איש מוסד".
הדעה שלהם מעניינת וחשובה (במיוחד אם מדובר במפיק/במאי/שחקן שתעבדו איתם). צריך לזכור המעגל הזה אולי פחות בקיא בפרטים הקטנים של התסריט, אבל זה המקום לקבל רעיונות אחרים או לעלות על בעיות וגם לקבל פרספקטיבה אחרת, שיקולי הפקה ובימוי וכו'.
המעגל השלישי: ה"לא מקצועי".
בחרו שני אנשים שאתם מכירים, שהם לא מקצועיים אבל אוהבים טלוויזיה וקולנוע, וגם, רצוי מאד, אנשים שיש להם לדעתכם "טעם טוב" בסרטים וסדרות (או לפחות כאלה שיש להם טעם דומה לשלכם). אלה לא אנשים שצריך לעדכן אותם בהתקדמות, אלא צופים פוטנציאליים.
לאנשים האלה אפשר לספר סיפור ולתת להם לשאול שאלות. לתת להם לקרוא סינופסיס, או אפילו דראפט. השאלות שלהם יתנו לכם אינדיקציה איפה הסיפור לא ברור, האם זה מצחיק או מרגש, האם מסקרן, לאיזו דמות מתחברים ולאיזו פחות. המעגל ה"לא מקצועי" לא חייב להגדיר לכם את הבעיות או להגיד מה חסר בסיפור. הקהל הזה מאפשר לכם לבחון את התגובות. אל תחכו רק לשמוע "יפה" "מעניין" "מצחיק", תחקרו – מה היה יפה בעינייך? למה? למה זה הצחיק אותך? לאיזו דמות התחברת? למה? מה היית רוצה לדעת עוד? מה בלבל אותך? וכו'.
תזכרו שזה מעגל לא מקצועי, אבל שבסוף הדרך, התסריט שלכם מיועד לקהל כזה, ולכן חשוב להיות קשובים, אבל גם לא להתבלבל.
אם תיצרו לעצמכם שלושה מעגלי תמיכה כאלה, אתם מסודרים. עם זאת, המשמעות היא גם שתחשפו ללא מעט ביקורת. אז איך לא להתבלבל מביקורת? את זה אני משאירה לפוסט הבא.
