נכנסתי לשיעור שלו בחיל ורעדה. השם שלו הלך לפניו כמאמן הכי קשוח במכון, הוא היה גדול ושרירי עם מטפחת על הראש שכיסתה את הקרחת שלו. היה לו מבט נוקב ומבטא רוסי (שתמיד בעולם הספורט מעורר יראה). אני, לעומת זאת, הייתי אחרי לידה, מנסה לאסוף חזרה את הגוף שלי למקום, חדשה בעולם הפילאטיס.
האסטרטגיה שלי הייתה לנסות לא להתבלט, למלא אחרי הוראותיו בריכוז רב ולעמוד בקצב המטורף של הקבוצה, אבל עיניו הקשוחות לא הרפו ממני. כל הקבוצה נאלצה לעשות את אחד התרגילים בשלוש צורות שונות כדי שאני אלמד להפריד ולסובב רק את פלג הגוף העליון… בסוף השיעור, אחרי שכבר לא יכולתי להזיז את פלג הגוף העליון והתחתון סבל מרעידות בלתי רצוניות, הוא ניגש אלי ואמר:
"מרב, כל הכבוד. את לא בכיוון."
בחיים קיבלתי המון משובים וביקורות. בגדול אני חושבת שרובם היו לכיוון של ה"מרב, כל הכבוד", אבל מי זוכר את אלו. בסוף הולכים לישון עם ה"את לא בכיוון".
את הפוסט הנוכחי אני מקדישה למשובים הפחות נעימים שאנחנו מקבלים, כאנשים כותבים ובכלל.
הנה מה שעובד בשבילי כשאני נתקלת בביקורת קשה:
- להכיר בה ולנסות לראות אותה כפי שהיא. רגע לפני שאני מוותרת סופית על פילאטיס, מה בדיוק הכוונה ב"את לא בכיוון"? האם זו ביקורת שמלמדת אותי משהו? שיכולה לעזור לי לשפר? שמציעה לי אלטרנטיבות? מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?
ברור שזו הערה לא רלוונטית, אבל זה לא מספיק כדי להעלים אותה, נכון? אז אולי במקום לנסות להוציא אותה מהראש פשוט ננסה לחיות איתה ולהתקדם. כשהערה קשה נכנסת לי למחשבות אני אומרת לה – הי אהלן, הגעת רק עכשיו? לא מתאים לך לאחר ככה. טוב, אז עכשיו שבי בצד ותני לעבוד. אחר כך, אם יהיה לך מה להגיד- תגידי". נשמע טיפשי אבל עובד. - חוש הומור. כמאמר המשפט בתרגום עברי רעוע – "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". "מה אתה רוצה", אני אומרת לבן זוגי היקר כשאני שוכחת משהו או מתבלבלת, "אתה יודע שאני לא בכיוון… " אין כמו צחוק כדי לנטרל כאב.
- להראות לו מה זה. במקום שהביקורת הזו תיקח אתכם אחורה ותגרום לכם לשקוע, גייסו אותה למקום יעיל והפכו אותה למוטיבציה. תוכיחו שזה לא נכון, מה שאמרו לכם.
אמנם נמנעתי משיעורים של אותו מאמן קשוח, אבל כמה שנים אחרי כן יצא לי להיכנס לשיעור שבו החליף מורה אחרת. קצב הלב שלי גבר, אבל נדמה היה שהוא לא מזהה אותי. החלטתי לנקוט בסעיף 3, להיות הכי טובה, ואפילו החלטתי לגשת אליו אחרי השיעור ולהגיד לו משהו על אותו משפט שאמר לי פעם.
השיעור התחיל בתרגיל נשימה. עצמתי עיניים והתרכזתי. נכנסתי כולי לתרגיל, ביצעתי כל הוראה שלו בדיוק רב. כשפתחתי עיניים כולם הביטו בי בפליאה, כנראה שהתרגיל הסתיים ואני לא שמתי לב. כולם חייכו, אפילו האיש הגדול והקשוח. הוא התקרב אלי ואמר: "וואו, בכל הקריירה שלי אף אחד לא עשה את התרגיל הזה בכזה ריכוז…"
אז כמו בפילאטיס, גם בכתיבה, אני מנסה לעשות הכי טוב שאני יכולה ובעיקר משתדלת ליהנות. וגם לקחת בפרופורציות.
