לא שמעתי אף אחד שאמר לי ש"משחקי הכס" היא סדרה לא אמינה. זה ממש סבבה מבחינתנו שיש אשה שטוענת שהיא אמא של דרקונים. מצד שני שמעתי לא פעם אנשים שאמרו לי ש"בנות" של לנה דנהם היא לדעתם לא אמינה ומוגזמת.
אז כנראה שאמינות של סיפור לא ממש קשורה לכמה הוא מציאותי.
הרי בין הקהל לבין יוצריםות של סרט או סדרה יש הסכם לא כתוב – הצופים ישבו ויצפו, ואנחנו, היוצריםות, נעניק להם חוויה מהנה/מרגשת/מצחיקה/מותחת שתאפשר לצופים לבחון שוב את האמונות והערכים שלהם ולקבל חיזוק על מי שהם ועל העולם שבו הם חיים.
ברגע שיש משהו שגורם לצופה לצאת מהחוויה הזו ולהיזכר שמדובר בסה"כ בסיפור שמישהו המציא, שהגיבורים שלו הם שחקנים וש"זה רק קטשופ" – ההסכם הזה נשבר ויש לנו בעיית אמינות.
איך שומרים על ההסכם בין התסריטאים לצופים ומוודאים שהסיפור שלנו אמין וריאליסטי?
1. הכניסו רק אלמנט פנטסטי (לא רגיל) אחד בתסריט
"מה היה קורה אילו" – זו ההתחלה של סיפור עלילתי. למשל, מה היה קורה אילו שחקנית מובטלת ומתוסכלת הייתה מתחזה לתלמידת תיכון כדי להפליל סוחרי סמים כסוכנת משטרה? מה היה קורה אילו היו חוטפים את בנו של הנשיא ומה היה קורה אילו נער בתול בגיל ההתבגרות היה הופך למטפל מין של חבריו בתיכון?
אלה הן דמויות רגילות שקורה להם משהו בלתי רגיל, פנטסטי.
מצד אחד האלמנט הפנטסטי הזה הוא מה שמסקרן אותנו ובגלל אנחנו רוצים לצפות, כי מי רוצה לצפות בחיים המשעממים שלנו.
מצד שני, אנחנו לא צופים שעה וחצי בסרט או חוזרים שוב ושוב לסדרה בגלל האלמנט הפנטסטי הזה. הקהל מבין מהר מאד את העולם והחוקים שלו ומתרגל אליהם, כמו בסיפורה של שפחה או משחקי הכס. מה שמחזיר את הקהל שוב ושוב לצפות, מה שגורם לו לצחוק או להיות במתח או להתרגש, הוא התגובה של הגיבורים הרגילים שלי למצבים הבלתי רגילים שבהם הם נמצאים.
למשל, מה היה קורה אילו רו"ח די חנון מסתבך עם אחד מראשי העולם התחתון ונאלץ לעקור עם משפחתו למקום מרוחק כדי להלבין כסף רב עבור אותו פושע? (הסדרה "אוזרקס"). מצד אחד הסיטואציה בה נמצא הרואה חשבון הזה היא פנטסטית (לא רגילה) ומצד שני הוא חווה קשיים אמיתיים של כל מי שעובר למקום חדש – להכיר את המקום, לזכות באמון המקומיים, להתפרנס (או להקים חברות קש), להתמודד עם הקשיים של הילדים שנעקרו מביתם, עם קשיים בזוגיות שהתחילו עוד קודם וכו'.
אבל דמיינו סצנה (שלא מופיעה באמת בסדרה) שבה הרו"ח שלנו פתאום מותקף ע"י חבורת עבריינים מקומיים, ולפתע הוא מבצע תרגיל קונג פו כשהוא עף ומתהפך באוויר בסלואו מושן ומשמיד את כל חבורת העבריינים – זה כבר לא יהיה אמין.
למה?
כי הוא אדם רגיל, רו"ח שלא ממש היה בעימות פיזי בחיים שלו. אדם כמוהו, אם באים פושעים להרוג אותו, סביר להניח שיברח או יתחנן על חייו. אם הגיבור שלנו מתמודד עם סיטואציה בלתי רגילה אבל גם יש לו יכולות בלתי רגילות – אין פה קושי ואין מתח וגם אין הזדהות.
מה המסקנה? אם יש שני אלמנטים פנטסטיים, התסריט לא עובד. וזה גם מביא אותנו למסקנה הבאה:
2. בתסריט ובסיפור אנחנו צריכים לדעת את האמת הפנימית של הדמות והתגובה של הדמות שלי למצבים הבלתי רגילים שאני מציבה בפניה חייבת להיות הגיונית, מוצדקת ואמינה.
אני חוזרת רגע לסדרה "בנות" ולטענות שהועלו נגדה שהיא לא אמינה כי "אין דמויות כאלה במציאות" וש"כך לא מתנהגות בחורות בנות 20 פלוס". האם באמת זו סדרה לא אמינה?
"בנות" זו סדרה ריאליסטית שמתרחשת במציאות, אבל הדמויות שלה הן יוצאות דופן, זה האלמנט הפנטסטי. הן לא רגילות, אבל הן צריכות להתמודד עם המציאות והמציאות מציבה בפני הדמויות האלה קשיים אמיתיים – פרידה, התמכרות, דיכאון, חברות, אהבה – כל המכשולים שבנות 20 פלוס מתמודדות עמם. כלומר, בעולם של "בנות", הדמויות הספציפיות האלה פועלות בצורה הגיונית, אמיתית ומבוססת, ולכן אמינה. האם כולם מתחברים לזה? לא.
3. תמחקו מהלקסיקון את המשפט: "אבל זה באמת היה ככה"
אל תבלבלו אמינות של סיפור עם המציאות. דברים מוזרים קורים במציאות ואנשים מתנהגים מוזר בהרבה מקרים, אבל אתםן כותביםות סיפור עלילתי, גם אם הוא מבוסס על סיפור אמיתי, ולכן מה שחשוב הוא שהפעולות של הדמות יראו הגיוניות ואמינות לסיטואציה, בקונטקסט של הסיפור.
4. הגבול בין הצרכים של הסיפור לבין המציאות
הנה מה שכתב רופא בכיר בארה"ב על הסדרה "האוס": "האוס היא אחת הסדרות הלא-ריאליסטיות ביותר שהיו. היא מציגה רופאים שעושים הכול בעצמם – החל מבדיקות דם עד ללקיחת ביופסיות, ניתוחים שונים, אפילו את הנתיחה לאחר המוות, וכל זה בקצב שיא – בזמן של פרק".
נכון, במציאות לצערנו זה לא כך, בתי החולים בתפוסה מלאה פלוס, אין לרופאים זמן או סבלנות, והבדיקות לוקחות המון זמן. מצד שני, לסיפור יש צרכים. למשל, אם אני רוצה לכתוב סדרה שהגיבורים שלה הם רופאים מומחים, כדי שתהיה אינטראקציה ויהיו קונפליקטים בין הגיבורים שלי, אני חייבת ליצור סיטואציה שהם יהיו ביחד, גם אם בבתי החולים האמיתיים כל רופא נמצא במחלקה אחרת לגמרי. ואני חייבת שיקרו דברים בקצב של פרק בסדרה, אין לי יומיים לחכות עד שבדיקות הדם יחזרו.
הצופים חיים עם זה בשלום כי בעולם של הסדרה, בבית החולים הספציפי הזה, ככה מתנהלים הדברים. נכון, רופאים ישימו לב לפרטים האלה, אבל גם הם יכולים להגיד לעצמם: "מה היה אילו עבדתי בבית חולים שהיה מתנהל ככה"?
אחת הסצנות הידועות לשמצה מבחינה רפואית היא מתוך "האנטומיה של גריי", הסצנה שבה ד"ר שפרד מבצע החייאה במרדית וההחייאה מבוצעת בצורה ממש לא מקצועית. זו כבר בעיית אמינות ממדרגה ראשונה – כי גם בבי"ח אוטופי שבו על כל מטופל יש 3 רופאים מומחים סובלניים וחתיכים במיוחד, גם שם רופא מומחה חייב לדעת לבצע החייאה מקצועית, אחרת זה לא מסתדר עם האמת של הדמות.
לסיכום, כל עוד הדמויות שלכם יפעלו בצורה הגיונית ועקבית, מתוך האמת האנושית שלהן, ובתוך החוקים של העולם שיצרתם, לא צריכה להיות בעיית אמינות בסיפור.
ועם זאת, יש הרבה סרטים וסדרות שיש בהם לא מעט בעיות אמינות שבכל זאת מצליחות וזוכות לפופולאריות בעולם. הסיבה לכך היא אותו הסכם שעליו דיברתי בהתחלה: אנשים הולכים לקולנוע או צופים בסדרה כדי לעבור חוויה. אם יש מתח גדול, אקשן מהיר וטוב, פירוטכניקה ואפקטים, או הדיאלוג שנון ומצחיק, ובעיקר אם הם אוהבים את הדמויות – הקהל ישים לב לבעיות האמינות, אבל יהיה מוכן להעלים עין מהן פה ושם.
אבל כתסריטאים אסור לנו להישען על זה. קודם כל כי סרטים כאלה ע"פ רוב הם סרטים/סדרות הדורשים תקציב גדול.
ויותר חשוב מזה – לפני כל הפירוטכניקה והאקשן צריך לשכנע מישהו להשקיע בתסריט. קשה יותר להתרשם מזיקוקים ואפקטים כשהם מתוארים על גבי דף. כדאי מאד שדפי התסריט שלכם יהיו טובים ואמינים, כדי שמישהו ישתכנע להשקיע בהם.
** הפוסט הוא סיכום של הרצאתי שניתנה במסגרת ערב השראה והעשרה: "הפרטים הקטנים שיכולים לרומם או למוטט תסריט", שנערך ביום רביעי ה 13.2.19
