את הסדרה שלי כתבתי במשך כשלוש שנים, אבל היא שודרה במשך כשלושה חודשים בלבד (12 פרקים לעונה). אז שלושה חודשים נעתי בין חרדה מאד גדולה (מה יגידו? איך יהיה הרייטינג?) להיי מטורף. ואז זה נגמר. הסדרה קיבלה ביקורות טובות, היה לה רייטינג טוב, היא שודרה עוד כמה פעמים בשידורים חוזרים ואפילו נמכרה לחו"ל. אבל אותו היי של שלושת החודשים בהם היא שודרה לראשונה לא חזר על עצמו באותה עוצמה. פתאום מצאתי את עצמי מתגעגעת לדרך.
זה מוזר, כי הדרך של התסריטאי/ת מלאה קשיים ותסכולים: של הכרה, מימון, דד ליינים, שכתוב, אילוצי הפקה ומה לא.
זה קצת כמו דמות ראשית בתסריט – אנחנו צריכים לשים בדרכה מכשול אחר מכשול, וכל מכשול אמור להקשות ולאתגר אותה יותר מהקודם, עד שהיא כובשת (או לא) את היעד. רוב הסרט (או הפרק בסדרה) מתרחש במערכה השנייה. אם במערכה הראשונה של התסריט יש התחלה של סיפור ובמערכה השלישית מגיעים לשיא ולסיום, המערכה השנייה (והארוכה ביותר) היא רב רובה של הדרך והיא התשובה לשאלה "על מה הסרט/פרק?".
למעשה החיים, כמו בתסריט, מתנהלים ברובם במערכה השנייה. רוב הדרך היא דרך, וטוב שכך. מדרך לומדים, צומחים, מבינים דברים, משתנים, מפתיעים את עצמנו. בדרך יש המון נצחונות קטנים, כמו להבין משהו על דמות, למצוא דיאלוג מדויק או מצחיק יותר, לפתור למישהו בעיה בתסריט שתקעה אותו המון זמן. עצם האפשרות לשבת ולשבור את הראש על סיפורים ועולמות דמיוניים בשעה 13:00, ממש לפני שהילדים חוזרים מבית הספר והגנים, זו פריבילגיה שמגיעה רק אם אתם בדרך.
אז לשנה החדשה אני מאחלת לכולנו, פשוט ליהנות מהדרך.
וטיפ קטן לסיום – כדאי, רצוי ומומלץ לעשות את הדרך עם כמה שיותר חברים טובים ובליווי של איש/אשת מקצוע שאת/ה מעריכ/ה ושמבין/ה את הדרך הספציפית שלך.
