מסקנות פרקטיות מפסטיבל הסדרות הבינלאומי SeriesMania
השבוע חזרתי מפסטיבל SeriesMania בליל, צרפת, באיחור של שנה וחצי. במרץ 2020 הייתי אמורה להגיע לפסטיבל, יחד עם עוד 6 תסריטאים ותסריטאיות ישראלים, במסגרת החלק השני של ה”רזידנסי צרפת-ישראל" של קרן גשר וקרן CNC הצרפתית. לחממת הסדרות הזו נבחרו שישה פרויקטים שנכתבו בשיתוף פעולה בין תסריטאיםות מישראל ומצרפת. בחורף 2020 התסריטאיםות מצרפת הגיעו לארץ, נסענו איתם למדבר ובמשך כמעט שבוע פיתחנו יחד את הסדרות שלנו. החלק השני היה אמור להתקיים בפסטיבל SeriesMania , שבו היינו אמוריםות להציג את הפרויקטים שלנו בפני חברות הפקה. ואז נסגר העולם.
אבל את היצירה היה קשה לחסל, רק קצת לעכב, אז עשינו פיצ'ינג בווידאו. פנו אלינו מפיקים שונים מהעולם ואחרי כמה פגישות בזום, מצאנו בית. חברת הפקה צרפתית שהתלהבה מהפרויקט וראתה אתנו עין בעין. כשהוזמנו לפסטיבל השנה, זו הייתה הזדמנות מצוינת לפגוש את המפיקים שלנו פנים אל פנים, לסגור קצוות ולדון באפשרויות שעומדות בפנינו.
מלבד ההתרגשות מלצאת מהארץ ולנשום מעט אויר אירופאי קריר וסטייל צרפתי, יצא לי לפגוש המון אנשי מקצוע, לשמוע אינספור רעיונות לסדרות, להחליף רשמים ולקבל פרספקטיבה. וכן, יש לי כמה מסקנות. כבר כמה שנים ברור לאן נושבת הרוח מבחינת התכנים לטלוויזיה, מה שהפתיע אותי היא העוצמה שלה.
- התוכן עדיין המלך.
מה זה מלך, קיסר. יש צמא אדיר לתוכן, ואם התוכן הוא הקיסר, אנחנו, הישראלים, רוייאלטי. לא.נשי תוכן והפקה ישראלים יש עדיין סטמפה של איכות ושל מי ש"יודעיםות לעשות את זה". תמיד רוצים לשמוע מה יש לנו להגיד ועל מה אנחנו עובדיםות. זה יתרון שכדאי מאד לנצל. - הסיפור הגלובאלי מת סופית.
סיפור שאפשר לספר בכל מקום ובכל זמן כבר ממש לא מעניין. הסיפור הספציפי בתרבות ובשפה המקומית זה ה-דבר, ומה שאפילו יותר אטרקטיבי מזה: חיבור בין שתי תרבויות מקומיות. הוצגו הרבה פרויקטים שהם קו-פרודוקציות בין מדינות, חלק מהן ממש מפתיעות, כמו סיפור קטן פורטוגלי שקורה באיסלנד. אפרופו איסלנד, אחת הפיצ'ים הטובים ששמעתי היה לסדרה על עיירה קטנה באיסלנד בתקופה שבה חל שינוי בחוקי הדייג באיסלנד. מסתבר שזו הייתה תקופה קריטית עבור אזרחי איסלנד. עד כדי כך לוקאלי. - הגבר הלבן אאוט.
כבר הרבה זמן שיש צמא לראות על המסך את כל גווני האוכלוסייה ובעיקר את מי שעד כה לא קיבלו במה. מה שהפתיע אותי זה עוצמת המיאוס מסיפורים שבמרכזם גבר לבן. חוץ מרב התרבותיות המבורכת, כמעט בכל הסדרות תמצאו דמות נשית בתפקיד הראשי, או לפחות חולקת אותו. זה מרגש ממש. עם זאת, סדרות לחוד ומציאות לחוד. בסופו של יום, רוב מי שכותבים ויוצרים את התוכן (וכותבים את הדמויות הנשיות) הם גברים לבנים. - אף אחד, אבל אף אחד, לא המציא את הגלגל.
אחרי שלושה ימים שבהם שמעתי רעיונות לסדרות שמתי לב שאחרי משפט וחצי על כל סדרה יכולתי לסווג אותה בקלות לפי: "רצח בעיירה קטנה", "סיפור אהבה בלתי אפשרי ", "משבר זהות". זה רק מחזק בעיניי את מה שאני כל הזמן חופרת לגביו: כל הסיפורים כבר סופרו. אז ספרו את הסיפור שלכםן מנקודת המבט הספציפית. זה הכח הכי גדול שלנו ואת זה אף אחד לא יכול להעתיק. - להציג פרויקט מפותח דיו.
זו המסקנה הכי חשובה בעיניי עבור יוצריםות בתחילת הדרך. זה נחמד לשמוע פיץ' חזק או לקרוא תקציר מעולה של סדרה, אבל אם הפרויקט לא פותח, לפחות ברמה של מהלך עונתי, תוך שנייה כל העניין בפרויקט דועך. זה פשוט נשמע לא מקצועי. מצד שני, להעמיס בפרטים ומסמכים עושה בדיוק את אותו האפקט. תמיד צריך להשאיר מקום לגמישות ולתת לצד השני תחושה שאם הם רואים איתכםן עין בעין, יש להם מקום ביצירה.
לסיכום, אם יש לכם רעיון מצוין לסדרה, סיפור טוב שמגיע מנקודת מבט אישית ומקומית, ויש בה דמויות מגוונות וספציפיות – מצוין. עכשיו תפתחו אותה כך שיהיה לכםן סינופסיס מעולה ומהלך עונתי משכנע – ותגישו!! יש כל כך הרבה תכניות לתסריטאיםות, בכל פסטיבל בעולם, חממות פיתוח וכתיבה שוות וזה לגמרי בהישג יד. מעבר לחוויה החד פעמית, זה פותח את הראש ונותן דרייב אדיר להתיישב מול המחשב ולכתוב.
בתמונה: איילת יחיא, שותפתי לכתיבה ואני בפסטיבל.
