המפגש בין שחקנ/ית לסצנה – מה יכול להשתבש, ומה אפשר לעשות?

היי מרב, אני קורל מזרחי ואני שחקנית. כשאני מקבלת זימון לאודישן, התסריט הוא הדבר הראשון שאני רואה. התסריט הוא ה״דלת״ שלי לעולם הדמיוני הזה שאתם התסריטאים בניתם, והתפקיד שלי הוא להפיח בו חיים. לכן אני מנתחת את התסריט, מנסה להבין את האמת שלו ואת הדינמיקה בין הדמויות. אבל לפעמים אני נתקלת בקשיים שפוגעים ביכולת שלי להבין את הכוונה שלכם וחבל, כי זה פוגע גם בי כשחקנית וגם, בסופו של דבר, ביצירה שלכם."
 
אז ביקשתי מקורל לכתוב עבורנו בדיוק למה היא מתכוונת. אני בטוחה ששחקנים ושחקניות יזדהו עם זה מאד. ומצד שני, זו הזדמנות עבורנו, התסריטאיםות, להבין בדיוק איך לעזור לסיפור ולדמויות שלנו להיראות כמה שיותר קרוב למה שחלמנו. הנה מה שקורל כתבה:

1. קודם כל, חשוב לי להבין את הסיטואציה. לפעמים שחקנים לפני אודישן אפילו לא מקבלים סינופסיס או תקציר על הדמויות, אז נותר לנו למצוא רמזים, ממש כמו בלשים, בתסריט עצמו. האם זו דרמה או קומדיה? מהי הדינמיקה בין הדמויות? או אפילו לפענח מה קורה בסצנה. קיבלתי לא מזמן אודישן לסרט חדש. הסצנה הייתה פלירטוט בין בחור לבחורה, שנראה שהם קצת מכירים. הבחור נפתח בפניה קצת, היא מקשיבה, נותנת עצה, והולכת. רק אחרי האודישן גיליתי שהם מאוהבים אחד בשני עד מעל הראש, והיא במערכת יחסים עם מישהו אחר. לא היה לי שום רמז לזה בטקסט ולכן שיחקתי את זה אחרת לגמרי. גם אם הדברים לא נאמרים במפורש, ודאו שיש רמזים לכך בסאבטקסט של הדמויות, בתיאורים של העולם והאווירה ובפעולות של הדמויות.

2.מכיוון ששחקנים מחפשים רמזים כמו בלשים, אנחנו מאד שמים לב לאיך שניקדתם את התסריט ומנסים להבין מהי משמעותו. למשל, סימן שאלה בסוף משפט שהוא לא שאלה, ירמוז לי משהו מאוד ספציפי על הדמות. אם יש נקודה, אז יש נקודה. תסריטאים רבים משתמשים בשלוש נקודות (…) או במקף כפול (–). מה זה אומר? האם שלוש נקודות בסוף משפט רומזות לי שהדמות צינית, או לא בטוחה במה שהיא אומרת, או מבולבלת? האם מקף כפול רומז לי שהשורה נקטעת על ידי הדמות שניה בדיאלוג, או שהדמות שלי מגמגמת באותו הרגע? אם זה לא ברור מהטקסט, עדיף להוסיף הערה למה הכוונה (נקטעת/בציניות).
ובאותו נושא: תסריטים רבים סובלים מיותר מידי סימני קריאה. סימני קריאה גורמים לתחושה שהדמויות צועקות כל הזמן, שזה משהו שלא באמת קורה במציאות. בחיים האמיתיים אנחנו לא צועקים כל הזמן ולא מדגישים כל משפט ומשפט. גם בסצנות כעס צריך גיוון של פעולות ורגשות.

3. בואו נדבר על הוראות בימוי. כאמור, הוראות בימוי עוזרות לשחקנים להבין יותר טוב את הטקסט, אבל אם הן ספציפיות מידי או שיש יותר מדי מהן, זה מבלבל ומעיק. אם אני מקבלת סצנה שלפני כל שורה כתוב בסוגריים איך היו רוצים ששחקן יגיש את השורה (בכעס, בביישנות, בחיבה), או יורדים לפרטי הפרטים (יוסי מזיז את הראש קצת ימינה ומגרד את האף) זה כבר לא עוזר, להיפך. אנחנו כשחקנים צריכים להרגיש את הדמות ולתת לה גם פירוש משלנו. למרות שאנחנו אוהבים רמזים למה שהתכוונתם, אל תגזימו. תנו לנו לשחק.
ועד משהו חשוב:  אם זה לא ממש נחוץ, בבקשה נסו להימנע מלכתוב ״מתחילה להתייפח״ או ״תוך כדי בכי״. כמו צעקות, בחיים האמיתיים אנשים לא פתאום פורצים בבכי או מתייפחים. בדרך כלל אנחנו דומעים/מנגבים דמעה, זה הכל. אם אתם רוצים שאני אתרגש כשאני משחקת את הסצנה, ואולי אפילו אזיל דמעה, תרגשו אותי. לכתוב לי "תתייפחי!" זה לא ריאליסטי, קשה מאד להשגה ודיי מאיים.
 
תודה לקורל מזרחי על ההערות החשובות, אני מסכימה עם כולן. ובהזדמנות זו, אם יש לכםן משהו להגיד על תסריט, על עבודה עם תסריט או בכלל – אשמח לשמוע ואם רלוונטי, לשתף בניוזלטר.

 טיפים מגניבים, מחשבות על תסריטאות ועדכונים חמים בדרך אליכם!

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply

 טיפים מגניבים, מחשבות על תסריטאות ועדכונים חמים בדרך אליכם!

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply
× איך אפשר לעזור?
דילוג לתוכן