בואו נדבר רגע על ההסכם הלא כתוב בין תסריטאי/ת לצופה:
הואיל וצד א' (להלן: התסריטאים) מעוניין שצד ב' (להלן: הצופים) יקשרו רגשית ויזדהו עם הדמויות שיצרו מדמיונם הפורה, צד א' חייב לספק מספיק מידע לצד ב' באשר למי הדמות ואיך היא הפכה להיות מי שהיא (להלן: סיפור רקע).
טוב, זה הכי קרוב לעו"ד שאני יכולה להישמע.. או במילים פשוטות, ההסכם עם הקהל הוא: אתם מתבקשים לפתח רגש והזדהות לדמות שלי ואני מבטיחה לכם שהמאמץ יתוגמל בהתאם.
כשהקהל ממלא את החלק שלו בהסכם קורה דבר נהדר: הצופה שוכח/ת שזו דמות שאנחנו המצאנו ומתייחסים אליה כמו לאדם אמיתי. כדי לשמור על ההישג המרשים הזה, אנחנו צריכים לתת לצופה את התחושה שהדמות הזו, כמו אדם אמיתי, היא מורכבת: שהיא עברה אירועים ויחסים בחיים שעיצבו אותה ומשפיעים עליה בכל רגע נתון ובמיוחד בהחלטות החשובות שהיא עושה בתסריט.
התגמול הוא בתחושה של הצופה שיש שורשים, שיש תשובות, שיש אמת.
עכשיו שימו לב לנקודה חשובה: הקהל לא זקוק לכל התשובות כדי לעמוד בחצי שלהם בהסכם, הוא זקוק למספיק תשובות.
כמה מסיפור הרקע צריכים להכניס לתסריט?
זה קצת כמו לבקש מינונים של תבלינים במתכון ולקבל את התשובה המעצבנת: "לפי הרגש".
כמה סיפור רקע להכניס? את המינימום שצריך כדי לשמור את הצופה מרוצה.
אז כדי שלא נצא מתוסכליםות מהתשובה הזו, הנה המתכון המדויק:
- הכינו רשימה של עוגנים עלילתיים (אירועים חשובים) בתסריט, לכל דמות בנפרד.
- דרגו את הפרטים מסיפור הרקע לפי חשיבותם (כשהחשיבות גדלה בהדרגה תוך התקדמות התסריט).
- הוסיפו אילו פרטים מסיפור הרקע יחשפו בכל שלב ובכל עוגן עלילתי – ממש כמו שלבים לפתרון תעלומה – "מה הקהל יודע בשלב זה?".
המתכון הזה מאפשר גם תכנון (מתי חייבים לדעת מה),
גם מינון (כמה לספר בכל רגע נתון ובאיזה סדר)
וגם איכות (עד כמה הפרט יכול לתרום באותו שלב בתסריט).
טיפ חשוב: רוב סיפור הרקע של דמות (כ 60%) בכלל לא יכנס לתסריט.
בסדרות אפשר לצפות בעונה שלמה, ואפילו כמה עונות, וכל פרק לגלות עוד פרט קטן על סיפור העבר של הדמות הראשית שגם מעמיק את היכרותנו והקשר שלנו עם הדמות, וגם מסתדר עם כל מה שאנחנו יודעים עליה עד כה. (כמה זמן לקח לנו להבין מה דון דרייפר מסתיר?)
עוד דוגמא, בסרט "תלמה ולואיז" לא נאמר בפירוש בשום שלב בתסריט שלואיז עברה תקיפה מינית אי שם בעברה. כל מה שמתגלה לנו במהלך הסרט הוא ש"משהו קרה בטקסס", שהיא לא רוצה לדבר על זה ושבטקסס היא למדה לירות באקדח. עם זאת, סיפור העבר של לואיז מעצב את כל הסרט. לואיז לא הייתה יורה בגבר שתקף מינית את תלמה אם בעברה לא הייתה בדיוק באותו המצב. סצנה לא קלה, ראו הוזהרתם, לכן צירפתי אותה בסוף.
זה רגע קריטי בתסריט שבו לכאורה אין הצדקה לירי: תלמה כבר לא בסכנה. כשלואיז יורה בנבל, סיפור הרקע הלא מסופר שלה מהדהד והופך את הרגע הזה לרגע שיש בו אמת. מספיק שהתסריטאית יודעת, שהבמאי יודע ושהשחקנית יודעת. גם ללא הסבר מפורש, הידע הזה עובר אלינו, הצופים, ואנחנו שם עם לואיז. אין צורך להסביר לנו יותר מזה.
ולכן צריך את סיפור הרקע, גם אם הוא לא מסופר בתסריט
כי אם אתם מכירים את הדמויות שלכם באמת ויודעים איך בנויה אישיותן ואיך מה שהן עברו בחיים משפיע עליהן בהווה, זה יכנס מתחת לפני השטח, בין אם תתכוונו לכך ובין אם לא. אלה הרגעים בתסריט, ולו הקטנים ביותר, שבהם יש אמת ונוצר אמון.
איך תדעו שהלכתם לאיבוד בסיפור הרקע?
כשסיפור הרקע מסתבך ואנחנו נשאבים אליו ככותבים, צריכה להידלק לנו נורת אזהרה. ברגע שאנחנו יורדיםות להמון פרטים והמון דרמה בסיפור הרקע, אם כבר לא ברור מה הקונפליקט המרכזי של הדמות ואיך בדיוק השפיעו עליה אירועים ויחסים בעברה, או אם סיפור הרקע הופך מסובך מדי.
איך אפשר לבחון את זה בקלות? נסו לספר את סיפור הרקע של הדמות בקול רם בכמה משפטים. אם הצלחתםן – סימן טוב. אם זה מתארך ואתם מסתבכיםות ונכנסיםות לכל מיני פרטים קטנים, ומתבלבליםות – בעיה.
והנה הסצנה המדוברת…
