אני לא אהיה פה ב 7.10.24.
לא רק שאני לא אהיה פה, אני אהיה במקום הפוך מפה. רחוק. יפה. שקט (אני מקווה).
הלוואי שאני אתבלבל בספירה, שאני אגלה שהיום הזה עבר.
אני צריכה להציל את עצמי.
אגואיסטית. יש כל כך הרבה אנשים שצריך להציל באמת.
אני צריכה לחזור לישון בלילה.
בכיינית, את בבית שלך, במיטה.
אני רוצה להוציא את הבנות שלי מאדי הרעל באוויר ורעש המטוסים.
פריווילגית, הילדים של החברות שלך נלחמים.
אני חייבת לנוח.
את לא עושה מספיק.
אני לא אהיה פה ב 7.10.24, אבל אני כבר שנה לא פה.
אני שם. במסיבה, במיגונית, עם כל הילדים היפים של ההורים השבורים שאני פוגשת כל שבוע.
בגומחה באדמה, בחדר מלא עציצים בחולית. ברכב של זק"א.
במנהרה.
בתמונות הגיוס של כל החברים של הבת שלי, שתתגייס בעצמה בקרוב.
בשתיקה של החברות שלי שהילדים שלהן נלחמים.
במודעת האבל שעדיין תלויה במושב.
אני יכולה לברוח לחופים לבנים ולמים צלולים, אבל זו רק תפאורה.
אני מקווה לחזור בכוחות מחודשים,
יש לי גם הרבה תכניות מרגשות לשנה שתבוא.
אני מאחלת לכולנו שתהיה שנה יותר טובה,
שנחזור להיות מי שאנחנו באמת.
שכולם יחזרו.
כולם.
באמת שאין שום אופציה אחרת.
נ.ב. התמונה הנ"ל היא מתוך כלי חדש שנכנס לחיי בשנה האחרונה, היומן הויזואלי. מהשנה אני 'מלוות דרך בשיטת דפי הנפש של היומן הויזואלי', תואר שמעולם לא חשבתי שיהיה לי, אך הוא ממלא אותי מאד. פרטים יגיעו בהמשך.
