חרדה או תחושת בטן? זו שאלה שליוותה אותי בטיול לתאילנד, שממנו חזרנו בשבוע שעבר. הסוף טוב, הנה אנחנו כאן, בריאים ושלמים ולכן הסיפור הזה מקוטלג, למזלי הרב, כ"חוויה".
חיכיתי לטיול הזה כמעט בלי אוויר, הרגשתי שזה צורך רגשי ונפשי, הזדמנות להיות כולנו יחד רגע לפני שהגדולה שלי מתגייסת. תאריך הטיסה המתקרב גרם לי לקום בבוקר קצת יותר אופטימית. עם זאת, פחדתי מתאילנד. אני בוגרת אסון טבע, בגיל 12 חוויתי רעידת אדמה חזקה מאד בדרום אמריקה. לפני 20 שנה טיילתי בתאילנד, וקצת אחר כך הצונאמי הגדול הרס את כל המקומות שבהם ביקרתי. נותרה חרדה, אבל חרדה ממשהו שאולי עלול לקרות, בעיקר כשמגיעים ממקום שבו בכל רגע קורה משהו, היא לא הגיונית.
ביום הטיסה גילינו בעיה בכרטיסי הטיסה של הבנות, שלוש שעות לפני הטיסה עוד היינו בטוחים שהטיול הזה מבוטל. הגעתי עד משרדי אל על בנתב"ג, הסתובבתי שם כמו משוגעת, המחשבה להישאר בארץ שיתקה אותי. ברגע האחרון, באורך פלא, זה הסתדר. "זה נס," אמרה לי הפקידה בקבלה, "לא ראינו דבר כזה". שמחתי מאד כמובן, אבל בלב החסרתי פעימה. נס לא מגיע כל יום, קיוויתי שלא נזדקק לעוד אחד.
מה גרם לי לחשוב את המחשבה הזו, תחושת בטן או חרדה?
ידענו שזו העונה הגשומה בתאילנד, אפילו שמענו שיש הצפות בצפון, אבל המדריך שלנו לחמשת הימים הראשונים הרגיע אותי, "המים יורדים, תבואו, הכל בסדר". ובאמת, הכל היה ממש בסדר. מזג אויר נעים, היינו כמעט התיירים היחידים, המים ירדו וקיבלו אותנו בשמחה רבה בכל מקום שאליו הגענו. התחושה הייתה שהגענו "אחרי המבול", אפילו חשבתי שיש ערך חינוכי בכך שהבנות יראו במו עיניהן פעם אחת את המשמעות של אסון טבע.
אבל בלילות לא הצלחתי להירדם. תרחישי אימה לא נתנו לי מנוח. חשבתי שאלו שאריות של הפחדים עוד מהארץ, סוג של ג'ט לג נפשי. יותר מהכל הטריד אותי לילה אחד בכפר נידח בג'ונגל שהיינו אמורים להתארח בו. פניתי למדריך וביקשתי שאם יש סיכון, לאור הגשמים, נתארגן על תכנית אחרת. הוא חזר והרגיע אותי: "זה כפר על הר, בקושי זרזיף של נחל יש שם". החלטתי שוב לא לאפשר לחרדות שלי למנוע ממני לטייל, אבל כשפנינו מהכביש הראשי לכיוון הכפר, משהו בי לא נרגע.
בכפר באמצע הג'ונגל גר שבט שבכלל לא מדבר תאילנדית. הם מגדלים אורז וחיים בסימביוזה מוחלטת עם הטבע סביבם. אוסף של כמה בקתות קטנות בנויות על עמודים. בקומה למעלה חיים ובקומה למטה – כלי עבודה, חזירים ותרנגולות. הכפר בנוי על צלע הר ומתחתיו, זרזיף של מים, אפילו לא נחל. התארחנו בבית של השאמאן של הכפר, איש בן 82 שחי עם שניים מילדיו. בית עץ נקי ומסודר, נראה כמו צימר, אבל ללא רהיטים. המדריך סידר לנו שקי שינה וכילות נגד יתושים. אכלנו יחד עם המשפחה, כשהמדריך מתרגם בין אנגלית לדיאלקט השבטי. הם לומדים עלינו ואנחנו עליהם. היה כיף ומצחיק. רווח לי מאד, אפילו הייתה קליטה בטלפון וחשמל סולארי. למחרת תיכננו לצאת לסיבוב בג'ונגל, בהנחיית הבן של המארח שלנו, ואז להמשיך הלאה. הלילה הזה היה השיא והסיום של החלק "ההרפתקני" בטיול.
בלילה התחיל גשם. מה זה גשם, מבול. הגשם היה כל כך חזק ששוב לא ישנתי, כבר הבנתי שיהיה לא פשוט לצאת מהכפר. ובאמת, כשקמנו בבוקר הבנו שבלילה היו כמה מפולות בוץ על כביש הגישה לכפר ולא ברור סדר גודלן וכמה זמן ייקח לפנות אותן. ילדי הכפר לא הלכו לבית ספר בגלל הגשם יוצא הדופן הזה, שפשוט לא הפסיק.
פתאום שמענו צעקות וראינו את המקומיים קופצים ורצים במעלה ההר בבהלה. מפולת בוץ הרסה את הסכר שהם בנו וזרזיף המים הפך ברגע אחד לנהר שוצף שסחב איתו הכל למול עינינו: טנדרים, עצים, מבנים. בית הספר נהרס כליל, מחסני האורז הוצפו, כך גם הבתים הצמודים למים. אין חשמל, אין קליטה ואפילו צינור המים של הכפר נותק. הכביש לכפר נעלם תחת מפולות בוץ ועצים שנפלו ומי שניסה לעבור שם, חזר אחרי ששקע בבוץ. מצאנו את עצמנו בלב הג'ונגל, בלי שום דרך לתקשר עם אף אחד מבחוץ, כשבקבוקי המים המינרלים שלנו ספורים, הגשם לא מפסיק וסכנת המפולות נמשכת. אין צפי לצאת משם ואף אחד בארץ לא יודע איפה אנחנו. מי חשב בכלל לשלוח את תכנית הטיול שלנו, שאמור היה להיות טיול רגוע.
כל החרדות שלי התממשו לנגד עיניי: פחדתי ממפולות הבוץ, מהנהר, שמישהו מאיתנו יתפוס איזה זיהום או יחלה. היינו חסרי תועלת וחסרי אונים. כמובן שישר חשבתי על החטופים שלנו בעזה. אני פה בקושי יום, משתגעת מדאגה וחוסר ודאות, כשכל הכפר דואג לי ומבטיח לחלוק איתי את כל מה שיש להם (ואין להם הרבה) והם שם בחושך, לבד, נלחמים על חייהם כבר שנה.
אחרי עוד לילה של ייאוש בכל פעם שהתחיל שוב הגשם ועוד בוקר של חוסר ודאות, הצליחו להגיע לכפר שומרי היערות (ריינג'רים). הם הגיעו רגלית והביאו לכפר מים ואוכל. מסתבר שמחוץ לכפר דווקא שמעו על משפחת התיירים שתקועה בכפר. הבת של המארח שלנו, זו שתיאמה עם המדריך שלנו את ההגעה לכפר, הוטסה בדיוק באותו היום לבנגקוק לתכנית בישול, להכין את הקארי המיוחד של השבט. כשאבד הקשר עם הכפר שלה, היא סיפרה על משפחת התיירים שמתארחת אצל אביה וערוץ הטלוויזיה שלח אותה בחזרה הביתה עם צוות צילום…
תוך חצי שעה מהגעתם של הריינג'רים, מצאנו את עצמנו במבצע חילוץ. הם מטפסים על מפולות הבוץ שעל הכביש, חותכים לנו עלים וענפים שנוכל לדרוך עליהם, כדי לא לשקוע בבוץ ומושכים אותנו בכל פעם ששקענו עד המותניים. הם אפילו סחבו לנו את התיקים, שכבר מזמן ויתרתי עליהם וחשבתי שנשאיר מאחור. אחרי 48 שעות בכפר, הגענו חזרה לציוויליזציה, כסלבס. קיבלנו אוכל ומים, איפשרו לנו להתקלח וצילמו אותנו מכל זווית, כולל עם ראשת העיר.
המקומיים מספרים שזו העונה הגשומה ביותר שהייתה להם בשלושים השנים האחרונות, עם ההצפות הקשות ביותר. ממש כמו שהיה אצלנו, בכל מקום ראינו שקים של בגדים ואוכל שתרמו התאילנדים לאחים שלהם שאיבדו הכל. זו הייתה תזכורת טובה לכך שיש טוב בבני אדם, באשר הם.
האם הייתה לי תחושת בטן שמשהו ישתבש?
האם היה עליי להקשיב לה ו"להיכנע" לחרדה? בדיעבד תמיד יותר חכמים.
המשך הטיול היה נהדר, אבל האמת המוזרה היא שרק אחרי שנחתנו בארץ, במקום שבו דברים מתפוצצים על בסיס שעתי, רק אז הצלחתי להירגע ולישון באמת. אני תוהה אם גם מי מכם שנסעו לטייל בחו"ל הרגישו כמוני ומה זה אומר עלינו. אולי הידיעה שלפחות עם הצרות שלנו אנחנו יודעים להתמודד.
אחרי שעזבנו את צפון תאילנד המשיכו הגשמים וההצפות. למדריך שלנו לקחו עשרה ימים להוציא מהכפר את הרכב שלו. החטופים שלנו עדיין בעזה.
