לא חייבים להציל חתולים

"לא כולם אוהבים חתולים. אם דורי היה רואה חתול במצוקה, הוא בכלל לא היה עוצר". זה מה שענה ארז קו אל, היוצר, התסריטאי והבמאי של "הטבח", לשאלה שהופנתה אליו במסגרת 'תסריטאזום' ביום שלישי האחרון. השאלה הייתה בקשר ל"להציל את החתול", ספר התסריטאות המדובר של בלייק סניידר, שעכשיו גם תורגם לעברית. בספר טוען סניידר שכל דמות ראשית צריכה, כבר בתחילת התסריט, "להציל את החתול", כלומר לעשות מעשה שיגרום לנו לאהוב אותה ולרצות שהיא תנצח.

הכוונה של סניידר היא ליצירת הזדהות עם הדמות הראשית.
הזדהות היא התחושה שנוצרת אצל הצופה שבה הוא/היא מרגישים שבינם לבין הדמות הראשית יש מכנה אנושי משותף. שיש להם ערכים, אמונות, או תפיסת חיים דומה.
ברגע שאני, כצופה, מוצאת את המכנה המשותף הזה עם דמות, נוצרת אצלי מעורבות רגשית שגורמת לי לרצות שהדמות הזו תנצח. מעכשיו אני לא סתם צופה, אני חלק מהסיפור. אני רוצה שהדמות תנצח לא בשבילה, אלא בשבילי, כי אם היא תנצח זה אומר שהערכים המשותפים שלנו ניצחו ובכך אני מקבלת אישור על תפיסת העולם שלי.

מעשה של טוב לב או מעשה הירואי כמו לטפס על עץ גבוה כדי להציל חתול, זו בהחלט טכניקה טובה ליצור הזדהות, אבל היא לא היחידה.

הנה עוד כמה טכניקות שעובדות לא פחות טוב: 

1. פצע/חוסר – משהו ברקע של הדמות שמעורר אמפתיה כלפיה. היא הייתה קרבן של משהו, סבלה ממשהו, מרגישה אשמה על משהו, נושאת סוד – כל אלה "פצעים" מצוינים. תחשבו על הג'וקר, תודו שאם החיים והחברה היו מתאכזרים אלינו כך, גם אנחנו היינו רוצים "לשרוף את המועדון".

2. פחד – הדבר שממנו הדמות שלי הכי מפחדת הוא מפתח חשוב לסיפור בכלל ולהזדהות בפרט. כולנו חרדים, לא רוצים להישאר לבד, לסבול, למות.

3. ערכים, אמונה, תפיסת חיים – אם טוני סופרנו הוא פושע ורוצח, אבל המשפחה שלו היא הדבר החשוב ביותר עבורו והוא יעשה למענה הכל, זה יקשה עלינו לשנוא אותו. תוסיפו לו את התקפי החרדה והלחצים מהעבודה… הוא בדיוק כמונו, רק שהוא ראש מאפיה.

4. תכונות יוצאות דופןסיינפלד, הרופא מ'האוס', פרנק אנדרווד מ'בית הקלפים' –  כל אלה דמויות ממש, אבל ממש לא נחמדות, ובכל זאת אנחנו אוהבים אותן. למה? כי אין מצחיק ושנון כמו סיינפלד, אין רופא חכם יותר מהאוס ואין פוליטיקאי ממולח כמו אנדרווד. תכונה שאנחנו מעריכים גם היא גורמת לנו לרצות שהדמות תנצח. לא צריך לאהוב את הדמות כדי להזדהות איתה.
 
אז אם נחזור ל'טבח', בפרק 2 יש סצנה שבה דורי, הטבח הנרקסיסט, מפטר את סאני, הקונדיטורית המוצלחת שלו. הוא מפטר אותה למרות שהיא מעולה מקצועית, למרות שהיא מביאה יתרון למסעדה שלו ולמרות שהיא עובדת מסורה. הוא מפטר אותה כי הוא מפחד שהיא תעזוב אותו. בסצנה הזו דורי מתנהג כמו חרא של בנאדם, אין דרך אחרת לתאר את זה. לא רק שהוא לא מציל את החתול, הוא שופך על החתול שמן רותח.  
ועם זאת, זו אחת הסצנות שהכי גרמו לי להזדהות איתו. הפצע שלו כל כך גלוי לעין, כל כך ברור שהוא יודע שמה שהוא עושה זו טעות, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו, זה חזק ממנו. הפחד שלו להישאר לבד, שלא יאהבו אותו, הבור בלב שאין איך למלא, עומד בסצנה הזו חשוף ומדמם.
לכולנו יש חולשות. מה, אנחנו לא יודעים ששוקולד משמין, שסיגריות זה רעל, שטלפון זה קרינה? אבל זה חזק מאיתנו. לכולנו יש בור שמאד קשה למלא, וכולנו עושים טעויות.

לא חייבים להציל חתול כדי לגרום לצופה להזדהות עם דמות, אבל יצירת הזדהות עם הדמות הראשית שלנו נותנת לנו התסריטאיםות המון כח. ברגע שהצופים מזדהים עם הדמות, הם ילכו איתה באש ובמים ולא משנה כמה נמוך היא יכולה להגיע.

שיתוף ב facebook

 טיפים מגניבים, מחשבות על תסריטאות ועדכונים חמים בדרך אליכם!

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply

 טיפים מגניבים, מחשבות על תסריטאות ועדכונים חמים בדרך אליכם!

לא לדאוג, מדובר בלא יותר מפעם בשבוע וגם תמיד ניתן להסיר את עצמך מרשימת התפוצה. כדאי גם לבדוק אם בטעות זה מגיע אליך לתיבת "קידום מכירות"/"ספאם". 
This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply