איך מבשרים בשורות רעות או מתוודים בתסריט?

אין כמו סצנות של וידויים… דמות אחת צריכה לבשר משהו לדמות אחרת שממש, אבל ממש, לא תשמח לשמוע… זו סיטואציה קלאסית לתסריט: גם קונפליקט חזק וברור וגם מקדם עלילה, שהרי אחרי שיחה כזו מגיע, בדרך כלל, שינוי.

איך כותבים סצנה של בשורה רעה או וידוי?

האתגר בסצנות כאלה הוא להגיע לוידוי הזה בצורה טבעית ולא בצורה "טלנובלית", שבה הדמות מסתובבת בפתאומיות ואומרת: "דוד אתה מאומץ" או "אני מנהלת רומן עם בעלך".

כשאנחנו מתכווניםות לבשר למישהו משהו, שברור לנו שהוא לא ישמח לשמוע, אנחנו מכיניםות את עצמנו. אנחנו חושביםות על אסטרטגיה שתמזער נזקים:

אולי אני "ארכך אותה" וקודם אחמיא לה על הנעליים או אביא לה מתנה ורק אז אנחית את הבשורה.

אולי אני אספר לו שכמעט נהרגתי בדרך, ואז הוא כל כך ישמח שאני בחיים שכשאספר לו שאני עוזב זה יהיה פחות נורא.

אולי אני אכין נאום חוצב לבבות שאי אפשר להישאר אדיש אליו.

אולי אני אביא איתי מישהו כדי שהיא לא תעשה סצנה…

מה הדמות שלך תבחר לעשות?  מהי האסטרטגיה שמתאימה לדמות שלך?

ברגע שפיצחנו מה האסטרטגיה שמתאימה לדמות, זה לא אומר שהתכניות שלה יתנהלו כפי שהיא רוצה. נהפוך הוא, כמובן. כתסריטאיםות אנו מחויביםות בזאת להרוס לדמות שלנו את התכניות, כי דרך ללא מכשולים היא משעממת. ואז אם האסטרטגיה היא להתחיל במחמאה, אז המחמאה על נעליים, במקום "לרכך" את הצד השני, תגרום לעצבים – "הן משנה שעברה, איך לא שמת לב?" ואם הדמות שלי הכינה נאום חוצב לבבות, לא יתנו לה אפילו לפתוח את הפה וכו'.

ודווקא אז, כשהדמות שלי מרגישה אבודה, אחרי שהיא ניסתה הכל ולא הצליחה לבשר את הבשורה, רגע לפני שהיא מתפוצצת, אז יבוא הרגע של הוידוי – ברגע הכי פחות מתאים, בדרך הכי פחות פיקחית, הפוך מאיך שהיא תכננה.

כגודל התכנון האסטרטגי, כך גודל הנפילה.

נכון, כאן אלזה לא הייתה מעוניינת בוידוי, הוא נכפה עליה. היא ידעה שיש סכנה שכוחה יתגלה, אז הייתה לה אסטרטגיה: היא תשאר מסוגרת, רגועה, בשליטה. היא לא תתרגש. לכן התסריטאים סידרו לה הפתעה, דווקא כשהכל כבר היה כמעט מאחוריה, שנראה היה שהיא עמדה במשימה, דווקא אז אנה מוציאה אותה משליטה וכופה עליה את הוידוי, ברגע הכי לא נכון, מול כל הממלכה כולה.

וזה יכול לעבוד גם הפוך:

הגיבור שלי התכונן, הוא חשב על מיליון אסטרטגיות, הוא לא ישן כבר יומיים וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ואומר לאמא שלו: "אמא, אני צריך להגיד לך משהו", אמא שלו תגיד: "יוסי, אתה הומו, אני יודעת. רוצה קפה?" גם זה עובד, כי גם פה יש קונפליקט – בין החרדה והמתח, לבין המציאות.

שיתוף ב facebook

 טיפים מגניבים, מחשבות על תסריטאות ועדכונים חמים בדרך אליכם!

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply