מה אפשר ללמוד מ"סיפורה של שפחה"? ללא ספוילרים. נשבעת.

לקח לי זמן לעכל את הסדרה הזו, שהיא ללא ספק סדרה חשובה, כתובה להפליא ומשוחקת נהדר. הנה כמה מהדברים שניתן ללמוד ממנה:

מתרגלים לעולם מהר.
לעולם של סדרה, עד כמה שהוא נוראי, מתרגלים מהר. מהר מאד ברור מה מותר ומה אסור, 2-3 פרקים והבנו. מעכשיו אנחנו לוקחים חלק בעולם הזה ויודעים מתי הגיבורה שלנו עוברת על החוקים וצריך לדאוג לה, מהן הסכנות שאורבות לה, מהו המחיר ומהם הפיתויים. מפרק 4 ואילך העולם כבר לא אישיו יותר מבחינת הצופה. כמו במשחקי הכס למשל, ברגע שנכנסנו לעולם אנחנו כבר לא נופתע אם מישהו פתאום יערוף את הראש למישהו אחר או אם יכנס פתאום דרקון מהחלון. לא בגלל העולם אנחנו נחזור לצפות בעוד פרק.

אז מה משאיר אותנו בסדרה? הדמויות שנקשרנו אליהן כמובן. לדמויות ולסיפורים שלהן יש אורך חיים – לעולמות וכל מיני "גימיקים" לכשעצמם, אין. במקרה הזה, אני כואבת את כאביה של הגיבורה שלי, שמחה בשמחות הקטנות שלה, ומוכנה ללכת איתה באש ובמים בתקווה שתצליח להציל את עצמה ולהתאחד עם בתה ובעלה.  אני רוצה שהיא תינצל, אבל אני רוצה את זה  לא רק בשבילה, אני רוצה שהיא תינצל בשבילי – כי אם היא תצליח להציל את עצמה, אז מבחינתי, גם לי יש סיכוי להינצל. זו טבעה של הזדהות.

שפה משותפת עם הקהל
כמו בסדרות רבות אחרות, גם ב"סיפורה של שפחה" יש שפה מיוחדת שזר לא יבין. רק אנחנו, צופי הסדרה ויוצריה, יודעים לענות ל:under his eye ב-may the lord open. לא רק שאנחנו מבינים את המשמעות המילולית של המשפטים האלה, אנחנו מבינים גם את הסבטקסט שלהם. אנחנו שותפי סוד. לשפה משותפת עם קהל יש משמעות רבה בקשר הרגשי של הקהל לסדרה, ואם הקהל שלכם משתמש בשפה של הסדרה שלכם גם ביום-יום שלו, זה הישג תסריטאי אדיר.

רלוונטיות
כל כך הרבה נאמר על הרלוונטיות של הסדרה הזו לחיינו, שפשוט אין מילים יותר. מי שצופה בסדרה הזו ולא חושב עלינו כנראה חי בפלנטה אחרת.

"התבלין הסודי"
לכל סדרה טובה יש "תמה", נושא שאותו היא חוקרת לעומק, אפילו כתבתי על זה פוסט: "התבלין הסודי של הסדרות האהובות עלי". "ספורה של שפחה" אומרת לי שאנחנו צריכים להתעורר לפני שנביא על עצמנו אסון. לכאן או לכאן, ע"פ הסדרה, זה בידיים שלנו. אבל לא רק פסימיות יש בסדרה הזו. יש בה גם אישור לאמונה הבסיסית שלי שהיכן שיש בני אדם יש אהבה, יש תשוקה ויש מרד. ככל שתחוקק חוקים – תמיד ימצאו דרכים לעקוף אותם. ככל שתחנוק בני אדם – הם ינסו להתקומם. אפשר לשלוט על אנשים, אבל אי אפשר לשנות את טבעם. זה מרגיע אותי קצת. חוץ מזה, כדאי שנצא מסדרה כזו גם עם משהו קצת אופטימי, אחרת למי יהיה כח לקום מהספה.

הסדרה הזו מזכירה לי עוד עניין חשוב: החולשות שלנו הן גם החוזקות שלנו. תזכרו את זה כשאתםן בוניםות דמויות. בעולם של "סיפורה של שפחה" התשוקה של בני האדם לחיים, ליצירה, למין ולחופש היא חולשה שצריך לדכא. לגיבורה שלי יש תשוקה חזקה, תשוקה שמסכנת אותה, אבל גם מביאה אותה למקומות אחרים, פותחת לה אפשרויות ואולי, אני מקווה, היא גם תציל אותה בסוף.

שיתוף ב facebook

 טיפים מגניבים, מחשבות על תסריטאות ועדכונים חמים בדרך אליכם!

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply